יש המון דברים שהייתי יכולה לכתוב.

יכולתי לפרסם עכשיו את הפואמה הקצרה שכתבתי בהשראת הנעליים בהן בהיתי במהלך שיעור סטטיסטיקה אחד. אבל זה מרגיש לי מוזר, כי הרגש שניסיתי להעביר באמצעותה הוא לא רגש שאני באמת מרגישה (או שמא הוא?)

יכולתי לכתוב על תסכוליי הבלתי נגמרים משיעורי סוציולוגיה- מהמרצה הפוץ, מהמתרגלת האידיאליסטית שחושבת שהמרצה הפוץ הוא התגלמות האל (על כן לא מפתיע שהוא מחבב אותה), ומהרעיונות שהם מלמדים שאמורים להוות מקור לשינוי, אבל במקום זאת הביאו אותי לכדי פרץ של יצירתיות בגזרת 'כל הדרכים בהן ניתן לתאר את ראשו של אדם בתוך ישבנו'. אבל כתיבת פוסט בנושא תצריך ממני הבנה מעמיקה של הנושא ויש סיבה שאני ניגשת למועד ב' (חוץ מזה, למי יש כוח לשבת לקרוא את המניפסט הקומוניסטי עכשיו?).

יכולתי לכתוב על איך אני לא מצליחה לתאר את תחושותיי במדויק לחברה המבינה אותי בצורה עמוקה יותר מכל אדם אחר. אבל אם לא הצלחתי לתאר עבורה, איך אצליח לתאר עבורכם?

יכולתי לכתוב על איך שקראתי את "הזקן והים" של ארנסט המינגווי. אבל אני בעצמי לא מצליחה להבין באמת מה קראתי.

יכולתי לפרסם את הקטע שכתבתי לפני למעלה משנתיים ושתיכננתי לפרסם פה לקראת יום האהבה. אבל זה הרגיש לי אישי מידי, ויותר מידי לא מדויק כלפי מי שאני עכשיו. אולי יום אחד.

לעזאזל, אפילו יכולתי לכתוב על יום האישה הבינלאומי. אבל אני לא בדיוק פמיניסטית גדולה, ואין לי דעה אמיתית בנושא.

יש המון דברים שהייתי יכולה לכתוב.

יש המון דברים שהייתי יכולה להיות.

פעם הסבירו לי למה ילדים קטנים בוכים כששואלים אותם איזה טעם של גלידה הם רוצים מול ויטרינה עמוסת טעמים.

יש המון.