הדלת נפתחת והפעמון שמעל הדלת מצלצל. אמא מזנקת מהספה ואני קמה לקבל את פני האורחת.

והיא שם, חצאית ארוכה מדגדגת צמד סנדלי טבע נאות, צעיף לבן עוטף חולצת טורקיז, בערך כמו שדימיינתי. והוא מחייך בעצבנות, והיא צוחקת צחוק ביישן. אמא מברכת אותה ומחבקת ביד אחת. אבא עושה את אותו הדבר, מינוס החיבוק.

שתיקה קצרה ומביכה קצת, אבל כולם ציפו לזה. אני מעירה הערה סרקסטית וצפויה בשביל לשבור את הקרח, ועוברים לסלון.

עוד שתיקה, עוד צחקוק, עוד בדיחה ממני, כי בסופו של דבר, זה מה שאני עושה הכי טוב.

השיחה מתחילה לזרום, אבא נעשה נוסטלגי ורגשן, אמא בוחנת אותה ומוודאת שהכל כמה שיותר מושלם.

שתיקה, מבוכה, בדיחה, צחקוק, שאלה וסיפור.

סיבוב בגינה, עוברים לסוכה, ו"למה את לא אוכלת?"

סיפורים על המשפחה, מבוכה, אנקדוטה משפחתית, הערה על העתיד הצפוי, תכנון קל לעתיד, בדיחה שובניסטית.

אבא מאיים בדמעות ואף אחד לא באמת מבין למה.

"תאכלי, לא אכלת כלום" ו"זה בסדר, תודה".

שאלות על העדפות קולינריות.

עוד אנקדוטות.

היא מתעקשת לפנות כלים, אמא מתעקשת שהיא תשאיר, ובסוף היא לוקחת חצי מהצלחות, אני את החצי השני והוא את שאר הכלים.

מילות פרידה ליד הדלת, הם נכנסים לאוטו תחת עינם הפקוחה של אמא ואבא, ונוסעים.

אני עוברת לשטוף כלים, אמא מכינה קפה ואני שומעת את השיחה שלה ושל אבא בסלון.

היא נראית נחמדה. אפילו מאוד. אני מתערבת ומעירה הערה על הצעיף, כי אז מה אם באת ברכבת- הגעת לדרום. חוזרת לשטוף כלים.

היא באמת חמודה. ביישנית.

אשתו לעתיד.

מזל טוב אח גדול,

Belle.

באוטובוס אחרון מירושלים לתל אביב, תופסת את תשומת ליבי נערה בחולצת שלושת-רבעי ירוקה וחצאית- אולפניסטית/בת שירות מצויה. היא יושבת על המדרגה ההיא שבסוף האוטובוס מחוסר מקום. אחר כך היא תעבור לשבת על הריצפה.

הסקרנות שלי מתעוררת כשהיא שולפת שקית של סטימצקי, ואני תוהה אם אני יצליח לקרוא את הספר ביחד איתה. הספר שבשקית עטוף באריזת מתנה, והיא מתחילה לגשש אחרי קפל של העטיפה כדי לקרוע אותה, ואז מתחרטת ומחזירה את היד לשקית.

היא לא מתאכזבת- היא מוצאת שם שני עמודים, וכתב צפוף ממלא אותם עד אפס מקום.

היא מתחילה לקרוא, נעזרת באור של הטלפון הנייד שלה. אני מצליחה לקרוא את צמד המילים "מיכל היקרה" בשורה העליונה ושימוש בלשון זכר. אחר כך אני גם אצליח לקרוא איזושהי בדיחה פרטית בפתיחת המכתב.

אני מנסה לתהות מה טיב היחסים בין מיכל היקרה לכותב המכתב, אבל מחליטה שזה לא משנה. מי שהשקיע כל כך הרבה מחשבה על מתנה (2 עמודים של מכתב. ולבחור ספר בשביל מישהו אחר. אני יודעת כמה קשה זה יכול להיות), לא משנה מה הוא בשבילה. פשוט אכפת לו, ולחלק הקיטשי שבי, זה מספיק.

היא מסיימת לקרוא את המכתב וחוזרת לעמוד הראשון, ואני מדמיינת שהיא בוהה קצת במילים "מיכל היקרה".

היא מניחה את המכתב בצד ועוברת לספר. היא קורעת בעדינות את העטיפה, חושפת את הספר, שאת שמו לא הצלחתי לקלוט, לאט לאט. היא הופכת את הספר וקוראת את הכריכה האחורית, עדיין עם האור של הנייד.

בסוף היא מחזירה את הספר לשקית ביחד עם המכתב ובוהה קדימה למשך כמה דקות.

על מסך הבלוג הזה, שבו אף אחד לא יודע מי אני, ומי זאת מיכל היקרה, ומי כתב לה את המכתב, אני מרשה לעצמי לומר למיכל, ובעיקר לכותב, תודה.

תודה שהחזרתם לי את האמון במילה הכתובה, האישית.

בעולם הוואטסאפ, והטוויטר וכל זה, חשבתי שזה כבר אבוד, שאנשים כבר לא כותבים מכתבים. מקסימום מיילים.

אבל הבן-אדם הזה הצליח למלא 2 עמודים. זה יותר ממה שאני מצליחה לעשות בתקופה האחרונה.

תרשו לי לרגע לתת לכם עצה?

בפעם הבאה שאתם רוצים לכתוב למישהו משהו אישי, שימו את הסמארטפון בצד. קחו דף או שניים, כדור הארץ יסלח לכם, ותכתבו כל מה שיש לכם להגיד.

זה לא חייב להיות מסודר או הגיוני. זה כל היופי. אם אתם ממש רוצים, תשתמשו בטיוטא.

אבל תכתבו.

כדי שהבן אדם שאתם כותבים לו ידע מה אתם מרגישים, ויוכל לשמור את הדף הזה אצלו. ולקרוא בו שוב. ועוד פעם, כשהוא ינקה את החדר בפסח וימצא את המכתב.

ואם לא בשביל הבן אדם שאתם אוהבים, אולי, בשביל אנשים כמוני, שמסתכלים על אנשים רנדומליים באוטובוסים, ומה שהם רואים עושה להם טוב?

שלכם,

Belle