שירן יכולה לראות כתמי אור מרצדים באוויר. הפעם הראשונה שהיא ראתה אחד היתה כשהיא היתה בת עשר וההורים שלה סיפרו לה שסבא הלך לעולמו. היא תהתה לעצמה איפה זה 'עולמו', ואם היא יכולה לבקר שם את סבא. ואז היא ראתה אותו. כתם אור לבן, מרצד- לא על הקיר- באמצע הסלון. מאחורי אבא וליד האוזן של אמא. הוא היה לבן, כמו השיער של סבא, והיא חשבה שהוא בא להיפרד ממנה לפני שהוא הולך לגמרי.

כשהיא היתה בת 12 היא ראתה אותו שוב. זה היה בפיקניק יום העצמאות עם ההורים שלה, האחרון שהם חגגו ביחד, למעשה, לפני שאמא הלכה ואבא לא אמר לה לאן, ואחותה גרמה לה להישבע לא לספר לאבא שהיא מסתובבת עם בחורים שרוכבים על אופנועים. אבל באותו יום היא לא ידעה את כל זה. אמא ואבא חייכו אחד אל השניה ואחותה המציאה בשבילה סיפורים מהצורות של העננים. הפעם האור היה יותר ורוד מלבן, כמו צמר גפן מתוק, והוא הופיע ליד היד של אחותה שהצביעה על ענן בצורת ג'ירפה. שירן לא הבינה למה היא רואה את האור- אף אחד לא הולך לשום מקום. ואז היא הבינה שהאור הוא למעשה רגעים שהיא מרגישה בהם שמחה.

בפעם הבאה שהיא ראתה אותו היא היתה בת 15. הפעם הוא היה כתמתם, כמו השמש כשמסתכלים עליה בעיניים עצומות, והוא ריצד ליד ילד מבית הספר שהיא לא הכירה. הוא ראה אותה מסתכלת עליו והם התחילו לדבר, והיא הרגישה פרפים בבטן ואת הלב שלה פועם חזק בתוך הגרון. ושירן חשבה שהאור הוא למעשה רגעים שבהם היא מרגישה אהבה.

במהלך השנים שירן ראתה את כתמי האור עוד הרבה פעמים. ובכל פעם הם היו בצבע אחר, ושירן נתנה להם משמעות שונה. אף אחד לא ידע עליהם, כי הם היו רק שלה, וגרמו לה להרגיש מיוחדת. הם תמיד היו איתה, במאחורה של הראש, איפה שהיא קושרת את השיער שלה לקוקו כשהיא רוצה להתרכז.

כששירן היתה בת 25 הראש שלה כבר היה כבד מרוב כתמי אור, ולכן תמיד נטה מעט אחורה. לא היתה לה ברירה אלה לספר לבחור של האור הכתמתם. היא ציפתה שהוא יגיד לה שהיא מתנהגת כמו ילדה קטנה ויקבע לה תור לרופא. להפתעתה הוא חייך וחיבק אותה. הוא אמר לה לא לדאוג ושהכל הולך להיות בסדר, והיא האמינה לו. באותו לילה, כשהוא חיבק אותה, היא אמנם לא ראתה את כתם האור, אבל היא ידעה שהוא נמצא שם, בינהם, והיא הרגישה את המשקל שלו מתווסף לא לראש שלה, אלא לתחתית הבטן.

ולמחרת, כשהוא חזר הביתה מהעבודה, הוא הביא לה מחברת בכריכה קשה בצבע האהוב עליה, ועט מהסוג שהיא אוהבת, היקר. ובערב הוא הצמיד את השולחן הקטן של פינת האוכל לקיר, וחיבר את מנורת השולחן הישנה שלו, וכיבה את כל האורות בבית חוץ ממנה, והלך לישון מוקדם כדי שכלום לא יפריע לה.

שירן התיישבה ליד השולחן, פתחה את המחברת בעמוד הראשון ולקחה את העט לידה. ברגע שהיא עשתה את זה היא ראתה כתם אור, ורוד כמו צמר גפן מתוק, מרצד ליד היד האוחזת בעט, וחייכה כשנזכרה בפיקניק יום העצמאות האחרון עם המשפחה שלה. כשהיא הניחה את העט על הדף, וכתבה את המילה הראשונה, ואחריה את המשפט הראשון, היא הרגישה משקל קטן יורד מהראש שלה. וכשהיא מילאה את העמוד, ואת שני העמודים שאחריו, כתם האור נעלם והיא כבר לא יכלה להרגיש אותו בראש שלה.

ושירן הבינה. כתמי האור לא היו נשמות, או רגעים או מלאכים.

כתמי האור היו סיפורים. סיפורים שהיא היתה צריכה לספר.

אני חושבת יותר טוב כשאני מנהלת שיחות עם אנשים אחרים. אני יודעת שזה קצת מוזר, אבל זה מונע מהמחשבות שלי מלהתפזר. אז אם אני רוצה/ צריכה לחשוב על משהו באופן רציני, אני מדמיינת בדרך כלל שמישהו מראיין אותי. לרוב אלן דג'נרס. כנראה בגלל שהיא מצחיקה ומשוחררת, והאנשים שהיא כן מראיינת תמיד נראים שהם מרגישים בנוח לדבר איתה.

בכל מקרה, אהבה היא נושא שמעסיק אותי יחסית הרבה בזמן האחרון. אני עצמי לא מאוהבת, אבל לאנשים תמיד היתה נטייה לשתף אותי בבעיות שלהם, ובזמן האחרון זה בעיקר על אהבה. נדמה כאילו אנשים חושבים לעצמם 'מי הבחורה הכי צינית ומנותקת ריגשית שאני מכיר? אני רוצה לבקש ממנה עצות על אהבה!' ואז הם באים אליי. חברה שלי אומרת שאני צריכה להיות ברמנית. לפחות תהיה לי גישה חופשית לאלכוהול.

לפני כמה זמן שמעתי על ארגון בשם 'אהבה רועמת' (Love is Louder) שהקימה שחקנית בשם בריטני סנואו. בעיקרון היא טוענת שאהבה חזקה יותר מכל השיט שעובר עליכם בחיים. פחד, דיכאון, בריונות וכו'.

אז הנה מה שאמרתי לה (בראש שלי כמובן, כי כמו שהכותרת מרמזת- אף פעם לא פגשתי אותה):

"אני מבינה אותך למעשה. הרעיון עצמו הוא יפה, ואני מניחה שעזרת להרבה אנשים. אבל אני לא מסכימה איתך. למען האמת, אם הייתי שומעת על הארגון הזה לפני כמה שנים, כשלא הייתי חזקה מספיק כמו היום, הייתי נכנסת לדיכאון יותר עמוק. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היית אומרת לי שהדבר היחיד שיכול לעזור לי הוא הדבר היחיד שאני משוכנעת שאני לא יכולה להרגיש.

עוד מישהי שאני לא חושבת שהיתה מסכימה איתך היא חברה מאוד טובה שלי, שעברה כל כך הרבה דברים בחיים שלה. אני זוכרת שכמה זמן אחרי שאבא שלה נפטר היא שאלה אותי איזו סיבה לעזאזל יש לה להמשיך. מילמלתי משהו על המשפחה שלה, והיא אמרה לי להפסיק לזבל בשכל. אני לא יודעת מה אמרתי, או איזה נס קרה שהיא החליטה שלא לעשות את זה, אבל היא המשיכה. באותו זמן היה לה חבר, והיא נשארה איתו שלוש שנים, ככה שהיא ידעה מה זה אהבה. אבל זאת לא הסיבה שהיא המשיכה. היא המשיכה כי היא בן אדם חזק. כשהיא הלכה למקום שהיה אמור לעזור לה, והם ויתרו עליה, זאת לא היתה אהבה שהחזיקה אותה- זאת היתה הרוח האנושית שבה שהחזיקה אותה, שגרמה לה להמשיך הלאה ולהתגבר על מה שהיא היתה צריכה להתגבר עליו.

אם היה בא אליך איזה ילד, ואומר לך שכל הילדים בבית הספר מציקים לו, שנמאס לו מהכל ומכולם, בטח היית אומרת לו שאהבה חזקה יותר מזה, וכל זה, לא? (בראש שלי היא מהנהנת) אני פשוט הייתי אומרת לו להתמודד. כי הוא יסבול מאנשים אידיוטים כל החיים שלו. מישהו חכם יותר ממני אמר שלא משנה מה תעשה, תמיד יהיה מי שיבקר אותך. אבל העובדה שהוא החזיק עד עכשיו אומרת שהוא חזק יותר מזה.

אני לא יודעת איך אהבה מרגישה ואם היא אכן חזקה יותר. אולי בשבילך ובשביל כל האנשים שעזרת להם אהבה כן חזקה יותר. אבל לא רק. מוזיקה יכולה לעשות את זה בשביל אנשים מסוימים. אומנות. ספורט. מדע.

למזלי, אני מצאתי את הרוח האנושית שבי שתחזיק אותי.

גם אם אף פעם לא אהבתי.

אני חזקה יותר.

Belle.

(חודש טוב! )