בשעה טובה ומוצלחת (לפני כמעט שבועיים) התחלתי לעבוד. במה זה מתבטא? נסיעות. והרבה. אני נוסעת ברכבת ככה שהדרך פחות נוראית- נסיעה של שעתיים באוטובוס מתכווצת באורח פלא לארבעים דקות.

אבל מה שאני אוהבת ברכבת זה שאנשים מרשים לעצמם לדבר הרבה יותר בקול, מה שבאופן בלתי נמנע יוצר מצבים הזויים.

אתמול מישהו החליט לספר לאישתו על המבצע שהוא שהוא ראה בעיתון. מה שהוא לא ידע זה שכל הקרון שומע אותו. אישה אחת התחילה לחזור על כל מה שהוא אמר לחברים שלה שלא שמעו, מה שגרר פרצי צחוק ממני ומחברה שלי שחולקת את איתי את חווית ההקפאה שהיא הנסיעה ברכבת ישראל. ומעוד אישה אחת שישבה מולנו. וככל הנראה מעוד כמה אנשים שלא יכולתי לראות. אנשים התחילו להתקשר לבני זוגם כדי לספר להם על המבצע, ואני התחלתי להעיר הערות סרקסטיות בנושא, ובחוסר טאקט אופייני מוודאת שכולם יכולים לשמוע.

אם בשעות טובות עסקינן, אתמול הזמנתי את הסמארטפון הראשון בחיי. הגעתי למסקנה שהגיע הזמן, אחרי ששדרגו את הפלאפון לכל העובדים במשרד. שלושה ניחושים מי זכתה בתענוג הצרוף של להסביר להם שכדי לענות לשיחה צריך להחליק על הדבר הירוק ההוא.

אז עכשיו יש לי 7 ימי עסקים להיפרד מהסוני אריקסון שמלווה אותי מכיתה י'. המכשיר האדום-לבן הזה הוא מה שהציל אותי בתקופה האחרונה מלפגוש אנשים שלא באמת רציתי לפגוש (אה? שלחתם הודעה בקבוצה? אין לי וואטסאפ, אז.. לא נורא, פעם הבאה (כן. בטח)). חוסר התחכום של המכשיר בעל החור האחד גרם לי להסתובב עם אוזניות באורך שני מטר- מדדתי. פעם חברות שלי השתמשו בו לקפיצה בחבל. הסליידר הקטן כל כך ישן, שמישהי שראתה אותו בפעם הראשונה הגיבה ב"ווי! מקשים!"

שמתי לב שתמיד לוקח לי שנה- שנתיים להתקדם בדברים האלה- לפייסבוק הצטרפתי באיחור אופנתי של שנתיים- מה שמשגע את החברות שלי וגורם להן לצווח באושר כשאני סוף סוף עושה את הצעד.

החתונה של אחי מתקרבת יותר מידי מהר, וכולם (טוב, על מי אני עובדת, כולן) אומרים לי שאני צריכה כבר לחשוב על שמלה. ואין לי כח. כי מי שתהיה ברת המזל שתזכה לבוא איתי לקניות תכריח אותי לקנות עקבים. כי 173 סנטימטרים זה פשוט לא מספיק.

יש למישהו משפטי תוגבה טובים ל"בקרוב אצלך"? האהוב עליי בינתיים- "האנס כבר הציע, אבל אנחנו מנסים לגשר על ההבדלים ביננו. אתם יודעים, עם כל זה שאני יהודיה והוא ניאו-נאצי.." אני רוצה לבדוק כמה דודות יחטפו שבץ, אז אל תהססו

בנימה אופטימית זו,

Belle.

רעידת אדמה. מלחמה. התרסקות מטוס. מחלה סופנית. ג'וקים. מוות.

לכולנו יש פחדים. חלקם לא באמת פחדים, אבל אנחנו מפרשים את הרגשות שלנו כלפיהם כפחד, וחלקם נובעים מיצר ההישרדות שלנו.

מה יקרה כשהאדמה תרעד, והבניין ההוא ייקרוס והתקרה תקרוס מעליי?

מה הבן אדם הכי קרוב אליי ימות?

מה אם המטוס יתרסק? ומה אם ייפול קסאם על הבית שלי? ואם הג'וק הזה הוא מהאלה שיכולים לעוף והוא ינחת לי על הפרצוף?

אני אשקר אם אני אומר שכל אלה לא מטרידים אותי. אבל זה נשאר אצלי בגדר חשש (או גועל, במקרה של הג'וק..).

הפחד הכי גדול שלי, המציאות היחידה שעם קיומה אני לא אצליח להתמודד היא שכל זה היה סתם.

לחשוב שעברתי כמעט 20 שנה של מציאות לא משהו בשביל ממוצע של עוד בערך 60 כאלה- בלי שום מאורע משמעותי, בלי אף רגע שבו אני אחשוב שהלב שלי עומד להתפקע- מפחיד אותי עד מוות.

אני מפחדת, רועדת מפחד, שאני אעביר את שארית חיי בלי להיות משהו, או מישהו...