החברה משפיעה עלינו. כולנו יודעים את זה. חלקנו מקבלים את זה, חלקנו נלחמים בזה עם כל מה שיש בנו. לטוב ולרע, מגדול עד קטן, מהמבטא של הסובבים אותנו עד לטוורקים של מיילי סיירוס, אנחנו מושפעים מהחברה.

אתמול בבוקר ההורים שלי נסעו לשלושה ימי חופש, מה שהשאיר לי בית ריק, והזמנתי את הבנות מהשירות למפגש איחוד מרגש. תכננתי לחזור הביתה עם אחת הבנות שעובדות איתי והיתה אמורה להגיע למפגש, להכין משהו לבנות ולחכות שיבואו. אבל אז, בערך בשתיים בצהריים, עם השביזות שלאחר הפסקת צהריים במשרד, דיברתי עם חברה על נושא שקצת דיכא אותי. ומשם, כמובן שתסמכו על המשרד שיעצבן אותי יותר, תוסיפו לזה נסיעה ברכבת (עצם הנסיעה מעייפת אותי. גם אם נסעתי ארבעים דקות), והדבר האחרון שתקבלו הוא בחורה שמוכנה לארח ארבע בנות רעשניות.

אבל אז הן התחילו להגיע.

ובסוף הערב כאבו לי הלחיים מרוב חיוכים.

אז מי אמר שלחץ חברתי זה רע?

Belle

אתמול היה היום שבו מצאתי את נוגדי הדיכאון של אבא.

אל תדאגו, לא ניסיתי אותם- אני לא דיכאונית (נדמה לי).

אני לא יכולה להגיד שזה בא לי בהפתעה. אני מתכוונת, כולנו שמנו לב לזה. איך שהוא צועק ומתעצבן מכלום, איך הוא כאילו מחפש סיבות לריב עם אמא. ההתנהגויות המוזרות שלו בכללי.

לומר שהוא השתנה יהיה לשון המעטה. בעיניים של כל ילדה קטנה אבא שלה הוא הכי חזק, הכי גבוה, הכי מוכשר. מתוקף היותי בת זקונים ובת יחידה בין אחים, חשבתי את כל זה על אבא שלי, אבל אבא שלי היה גם הכי חכם. הוא יכל לדבר על כל נושא שהוא במשך שעתיים. הוא גם היה מנהל בית הספר היסודי שבו למדתי עד שעליתי לחטיבה והוא יצא לפנסיה. והוא היה האבא הכי טוב בעולם, שתמיד מפנק את הבת הקטנה שלו, גם כשהיא כבר לא כזאת קטנה.

אבל בשנים האחרונות שמנו לב לשינוי. בהתחלה אף אחד לא דיבר על זה, אבל כולנו ראינו איך הוא שוכח איפה הוא שם את המפתחות, פונה בפניות הלא נכונות, נוהג בפראות יותר מאיך שהוא נהג לפני כן. בשנה האחרונה זה בכלל החמיר. הוא שם דברים במקומות הלא נכונים ומאשים את כולם חוץ מאת עצמו שאיבדו את זה, התחיל להירדם ליד שולחן שישי- באמצע האוכל, גם כשהתארחנו אצל חברים. מכירים את זה שגברים שעוברים משבר מתחילים לשפץ מכוניות או משהו כזה? אז הוא התחיל לשפץ את בית הכנסת שלנו. זה התחיל בקטנה, אבל לאט- לאט הוא התחיל להעביר שם יותר ויותר שעות. הוא היה מתיש את עצמו בבית הכנסת, חוזר הביתה כשהוא בקושי מסוגל ללכת והולך להתקלח ולישון.

אמא שלי נכנסה למגננה, והמערכת שלה פולת בצורה של "המגננה הכי טובה היא התקפה". אז בכל פעם שהוא היה חוזר ככה הביתה, גורר רגליים ומת מעייפות היא היתה מתחילה לצעוק עליו. פלא שהוא לא היה מוכן להקשיב. פעם ניסיתי לומר לו שהיא רק חושבת על טובתו, אבל כל מה שהיה לו להגיד זה ה-"I know" הקלאסי שלו.

אתם מבינים, להוציא את הזמן שהוא ישן (מה שקורה יותר ויותר), לאבא שלי יש שני מצבי פעולה- המצב שהוא כועס על כל העולם ואישתו (כולל, ובעיקר, אישתו שלו), והמצב שבו הוא במצב רוח טוב, והוא שוב האבא שלי מכשהייתי בת שמונה. האמת היא שאני כבר לא יודעת איזה מהם גרוע יותר, כי כשהוא כועס אני לפחות יכולה לכעוס עליו בחזרה. אבל במצב השני הוא יכול להבטיח לי את כל ההבטחות שבעולם, אבל אני כבר יודעת לא להשלות את עצמי ולהאמין להן, כי אני יודעת שהוא כבר לא יזכור.

פעם, באחד ממצבי הרוח הטובים שלו והרעים שלי, הוא ניסה להסביר לי מה יש לו, כי אצלנו, אשכנזים דיסקרטיים שכמותנו, לא מדברים על זה (ו"זה" יכול להיות כל דבר- מהסרטן של דוד מאיר עד בת הזוג הלא יהודיה של הבן של מרים). האמת היא, שלא כל כך רציתי להקשיב- רק רציתי את אבא שלי בחזרה. וזה גם לא היה כל כך משנה, כי הסחת דעת פעוטה בדמות הדוור זרקה אותו מהנושא לחלוטין.

אז אתמול בערב מצאתי בחדר העבודה קופסא של כדורי ציפרלקס. שמעתי את השם לפני, אבל הוא לא כל כך עניין אותי, כי תודו- "ציפרלקס" לא נשמע כמו הפרעה בפעילות המעיים? אז פתחתי את הקופסא, ובעלון למשתמש ראיתי בבירור- "נוגד דיכאון". מה שזה לא יהיה שהורס לאבא שלי את המוח, לוקח לו גם את האישיות.

כמו שאמרתי, אמא שלי במגננה, אחי לא בבית בשביל להתמודד איתו, וכשהוא כן מגיע לשבת אז כל מה שנשאר לנו לעשות זה לצחוק. בן אחד שלו לא בקשר איתו כבר שנים, ובן שני עסוק בצרות של מעמד הביניים בשביל לדאוג או להתעניין.

מה שמשאיר אותנו איתי.

מהרגע שנולדתי יועדתי להיות ילדה של אבא, כי הוא כל כך רצה בת אחרי שלושה בנים. בת שהוא יוכל לפנק ולקנות לה דברים ורודים (מצטערת לאכזב, אבא). ואין לי מה לעשות בשביל האיש שבעשרים השנים האחרונות עשה בשבילי הכל.

כל מה שנשאר לי לעשות זה לייחל שמה שזה לא יהיה יהפוך להר- פיזי, לא מטאפורי- שאני אוכל לעזור לו לדחוף. כי אם היה לי הר כזה הייתי דוחפת ודוחפת עד שהייתי מתעלפת מאפיסת כוחות. אבל אין לי אחד כזה. במקום זה יש לי אבא, שנתן לי את הגנים שלו, ושאותו אני כבר בקושי מכירה.

Belle,

שתמיד תישאר ילדה של אבא.

אני נוסעת ברכבת עמוסה. התחנה שלי מתקרבת אז אני קמה מהמושב שלי, שהוא למעשה המדרגות בכניסה לקרון. אנשים נדחקים אליי מכל הכיוונים, והפיטפוטים שלהם אמורים להשתלט על כל חלקה טובה במוח שלי, אבל האוזניות שלי תחובות עמוק עמוק בתוך האוזניים (עור התוף, קבל את התנצלותי הכנה. זה לא אישי). הביניינים בצד הכביש חולפים לידי, כאילו אני זאת שנשארת במקום והם אלה שזזים. השיר ברשימת ההשמעה מתחלף ל-Bitter Sweet Symphony המצוין של The Verve. הכינורות ממלאים לי את האוזניים ואת הגוף, והאצבעות שלי מתחילות לתופף מעצמן על העמוד שבו אני אוחזת בשביל לא ליפול.

הביניינים ממשיכים לחלוף, והאנשים ממשיכים להידחק, והמוח שלי בפרץ אופטימיות מפרש את מילות השיר ל"אני יכול להשתנות" במקום "איני יכול להשתנות". ואני מחייכת כמו דבילית למרות שאני מודעת לאיש הקבע לידי שמסתכל עליי ותוהה אם לקחתי את התרופות שלי הבוקר. ואני יודעת שהיום הולך להיות יום טוב (היום הזה לא היה יום טוב).

זה קרה לפני משהו כמו שלושה שבועות, אבל אני כן מרגישה שהגישה שלי השתנתה. אפילו שמתי את הקטע הזה בשיר בתור שעון מעורר כדי להזכיר לי כל יום מחדש שאני כן יכולה להשתנות (עד שהבנתי שזה הדבר הכי מעצבן ששמעתי).

אבל בסופו של דבר, כן. אני יכולה להשתנות. ואני משתנה. כל יום מחדש. מבפנים ומבחוץ.

וזה מה שאני מאחלת לעצמי לשנים הבאות- להמשיך להשתנות ולשנות את עצמי (מסתבר שיש הבדל). כי בלי שינוי אנחנו למעשה תקועים במקום. זה לא חייב להיות דרסטי- להתחיל ללכת יחפים, לגדל זקן משה רבינו או להפסיק לעשות רגליים. בדיוק כמו שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, שם גם נמצא השינוי.

בהצלחה לנו,

Belle

ובכן, אתם לא באמת מכירים אותי.  כמובן שלא, אנחנו בסך הכל זרים ברחוב או בתחבורה ציבורית. 

כמובן שלי אין מושג מי אתם, מה אתם אוהבים לעשות בזמנכם הפנוי וכמה סוכר אתם שמים בקפה. אבל אני מתבוננת. אני שמה לב לפעולות הקטנות שלכם, לשינויים בהבעות הפנים שלכם כשאתם מדברים בטלפון או מתכתבים. לאינטרקציה עם בני השיחה שיושבים איתכם. ואני מקבלת את העובדה שיש בכם יותר ממה שהלבוש או המעשים שלכם מראים.

אני בטוחה שלא הייתם מנחשים שהבחורה המאופקת עם החצאית והאוזניות שקוראת ספר של מאיר שלו למעשה מקשיבה לרד הוט צ'ילי פפר ומאקלמור, כי יש כזה דבר לאהוב שני סוגים של מוזיקה. או שהיא למעשה לא כזאת מאופקת, זה רק הפרצוף המרוכז שלה. או שהיא למעשה מסתכלת עליכם. מנסה להבין מי אתם, מה מניע אתכם, וכשמשעמם לה ממש היא ממציאה לכם סיפור רקע, מנחשת לאן אתם נוסעים. היא לא באמת הלכה לבני עקיבה, למרות שהיא נראית כאילו היא כן. היא מנגנת על גיטרה, לא על פסנתר, וכשהיא שותה קפה אז זה בלי סוכר בכלל.