זו לא היתה מסיבה במובן הסטנדרטי של המילה. היא אף פעם לא שמעה על
מסיבה שכללה שלושה אנשים ושישיית בירות. בכל מקרה, זה היה מספיק בשביל לגרום לה
להרגיש שלא בנוח.

הבחורה היא חברתה הטובה ביותר. הן מאוד שונות זו מזו, אך החיבור בינהן
הוא ברור. את הבחור היא הכירה דרך הבחורה, אך למרות אופייה הביישני היא הרגישה
בנוח לידו, כנראה בגלל האלכוהול שפעפע בעורקיה כמעט בכל פעם שנפגשו.

היא נהנתה בחברתם, אל תבינו אותי לא נכון. אבל כמעט תמיד היו רגעים
בהם הרגישה לבד. כמו עכשיו לדוגמא, כשהשניים היו שרועים על המיטה, עסוקים במישוש,
גיפוף וחפינת זו את זה. לא באמת היה אכפת לה- היא לרוב מצאה תעסוקה לעצמה. לרוב
היתה זו הגיטרה, שנדמה היה שנמצאת בחדר עבורה בלבד, ללא סט אצבעות מלבד זה שלה שיפרוט
על מיתריה ויפיק ממנה מנגינות עצובות.

ידה נשלחה אל קופסאת הסיגריות שבקצה המיטה. היא אמנם לא עישנה, אבל
היא אהבה לצפות בקצה העינברי אט אט מאכל את עצמו ובעשן המסתלסל מבין אצבעותיה
ושפתיה. מבטה שוטט על פני החדר אפוף העשן, ולרגע מבטה עצר על בבואתה המשתקפת בראי
לפני שמוחה נתן לעיניה את הפקודה להמשיך הלאה אל משהו המניח יותר את הדעת. כמו
קרטון הבירות.

"מכיל אלכוהול", היא קראה. נו באמת. כאילו לא ידענו. כאילו
מישהו ניגש לאזור הזה בסופר וחשב לעצמו "הממ, מה זה? 'בירה'. 'בי-רה'. אני לא
יודע מה זה, אבל אני מרגיש נועז מספיק בשביל התנסויות חדשות!"

אך מיד לאחר מכן- "מומלץ להימנע משתייה מופרזת", שהרי אדם
יכול לחשוב לעצמו "טוב, יש אלכוהול בבירה, אבל לא הרבה. זה טעים, אז אני אשתה
עוד אחת". ואז יש לנו אלכוהוליסט על ידינו.

האזהרה "מכיל אלכוהול" ללא "ממולץ להימנע" וגו'
תיצור הגכחה של האזהרה.

האזהרה "מומלץ להימנע" ללא "מכיל אלכוהול" תגרום
לתחושת ביטול.

אולי אתלה אזהרה על המוח שלי, איפשהו על קליפת המוח הקדמי, אזהרה
בנוסח דומה, היא חשבה כשנותר בידה בדל סיגריה קטן וזרקה אותו לתוך המאפרה
המאולתרת.

"מכיל מחשבות. ממולץ להימנע מצריכת יתר".

אולי כולנו צריכים אזהרה. אולי כבר הבנו בכוחות עצמנו, אך ההבנה היתה
מאוחרת מידי, כשכבר נעשנו תלותיים.

היא פגשה בעיניהם של הבחור והבחורה, שהתנתקו בינתיים זו מזה.

זו לא היתה מסיבה במובן הסטנדרטי של המילה, אך זה היה מספיק בשביל להרגיש שלא בנוח.

יש המון דברים שהייתי יכולה לכתוב.

יכולתי לפרסם עכשיו את הפואמה הקצרה שכתבתי בהשראת הנעליים בהן בהיתי במהלך שיעור סטטיסטיקה אחד. אבל זה מרגיש לי מוזר, כי הרגש שניסיתי להעביר באמצעותה הוא לא רגש שאני באמת מרגישה (או שמא הוא?)

יכולתי לכתוב על תסכוליי הבלתי נגמרים משיעורי סוציולוגיה- מהמרצה הפוץ, מהמתרגלת האידיאליסטית שחושבת שהמרצה הפוץ הוא התגלמות האל (על כן לא מפתיע שהוא מחבב אותה), ומהרעיונות שהם מלמדים שאמורים להוות מקור לשינוי, אבל במקום זאת הביאו אותי לכדי פרץ של יצירתיות בגזרת 'כל הדרכים בהן ניתן לתאר את ראשו של אדם בתוך ישבנו'. אבל כתיבת פוסט בנושא תצריך ממני הבנה מעמיקה של הנושא ויש סיבה שאני ניגשת למועד ב' (חוץ מזה, למי יש כוח לשבת לקרוא את המניפסט הקומוניסטי עכשיו?).

יכולתי לכתוב על איך אני לא מצליחה לתאר את תחושותיי במדויק לחברה המבינה אותי בצורה עמוקה יותר מכל אדם אחר. אבל אם לא הצלחתי לתאר עבורה, איך אצליח לתאר עבורכם?

יכולתי לכתוב על איך שקראתי את "הזקן והים" של ארנסט המינגווי. אבל אני בעצמי לא מצליחה להבין באמת מה קראתי.

יכולתי לפרסם את הקטע שכתבתי לפני למעלה משנתיים ושתיכננתי לפרסם פה לקראת יום האהבה. אבל זה הרגיש לי אישי מידי, ויותר מידי לא מדויק כלפי מי שאני עכשיו. אולי יום אחד.

לעזאזל, אפילו יכולתי לכתוב על יום האישה הבינלאומי. אבל אני לא בדיוק פמיניסטית גדולה, ואין לי דעה אמיתית בנושא.

יש המון דברים שהייתי יכולה לכתוב.

יש המון דברים שהייתי יכולה להיות.

פעם הסבירו לי למה ילדים קטנים בוכים כששואלים אותם איזה טעם של גלידה הם רוצים מול ויטרינה עמוסת טעמים.

יש המון.