לפעמים הייתי רוצה שלדברים בחיים שלי יהיה כפתור Restart.
הייתי לוחצת עליו כל פעם שהייתי מרגישה שדברים יוצאים משליטה, נמרחים. כל פעם שהייתי מרגישה מרוקנת, או סחוטה.
הכפתור הזה היה מחזיר את המוח שלי לאיזושהי נקודה אפס, שבה אני יכולה לסגל לעצמי מנהגים חדשים, וזה יהיה לגיטימי לגמרי, כי פירמטתי את עצמי. הייתי מתלבשת אחרת, מתנהגת קצת אחרת, מרגילה את עצמי להפסיק לרחף. הייתי מוצאת לי תשוקה ונעשית אובססבית לגביה. הייתי מתחילה להקפיד על דברים שאני צריכה להקפיד עליהם יותר. הכפתור הזה היה מנטרל את העייפות שאופפת אותי יותר מידי בזמן האחרון. אולי הייתי מצליחה להיות שמחה יותר ביום-יום.
לפעמים הייתי רוצה שלעולם יהיה כפתור Restart.
הוא יהיה בשליטתי. אני אלחץ עליו ואשנה את העולם לגמרי. אף אחד לא ירגיש יותר צורך ליצור מוזיקה, או כל סוג אחר של אמנות, גרועה. אנשים יצליחו להתנגד לצורך הביולוגי שלהם להתנהג בטימטום, או בצביעות. השילוב של ורוד ונצנצים לא יהיה קיים יותר. אף הורה לא ירצה לקרוא לילד שלו בשם שאמורה להיות לו משמעות עמוקה אבל בעצם מצלקת את הילד לכל החיים. שום דבר לא היה מגיע לקיצוניות.
אבל אז אני מתעוררת מהחלומות בהקיץ שלי. ואני נזכרת שאין שום כפתור, ובניית העולם מחדש הגיונית רק במדריך הטרמפיסט לגלקסיה (ספר עם היגיון משל עצמו).
והנה הסיטואציה שעוררה אותי מהפנטזיה הקטנה שלי:
אתמול בערב, במסגרת השירות לאומי, השתתפתי בהרצאה השלישית במספר מתוך ארבע בנושא זוגיות ובחירת בן-זוג.
אני רק רוצה לציין שלי לא היתה שום מעורבות בבחירת הנושא, ואני דואגת להזכיר בכל פעם את חוסר שביעות הרצון שלי מהמצב.
בכל מקרה, המרצה (הלא יותר מידי אינטליגנטית) חילקה לכולנו דפים שעליהם רשומות כל מיני תכונות, ואנחנו צריכות לסמן 10 תכונות שהיינו רוצות שיהיו בבן זוגנו. סירבתי מתוך עיקרון לסמן תכונות, חוץ מארבע ששיעשעו אותי ("ידיים טובות". נו באמת, הייתי חייבת). כשהתבקשנו לחלוק את מחשבותינו ותהיותינו לגבי הרשימה, הבעתי את מורת רוחי מהעניין בטענה שזה פשוט ביזבוז זמן, כי אני יכולה מחר לפגוש מישהו שמתוך 10 התכונות שסימנתי, יש לו חמש. לכן אני צריכה לשקול את היתרונות מול החסרונות של הבן-אדם. אחת מבנות השירות ניסתה לגרום לי לבחור בכל מקרה. היא אמרה "תדמייני שיש פס יצור".
"אבל אין פס ייצור", הזדעקתי.
היום חשבתי על זה, והבנתי שעניתי לעצמי.
אין פס ייצור.
לא לעולם, ולא לעצמי.
אז כנראה שדי אבוד לי בקשר לכל מה שקשור ללעשות Restart לעולם.
אבל לא מאוחר בשבילי. אני מי שאני, ואני עוד יכולה להשתנות. אנשים יכולים להרים גבה, אבל פאק איט. אני בת 19. תשפטו אותי כל החיים לפי בחירות שעשיתי בגיל המטומטם הזה?
אני עוד יכולה לקבל החלטות לשינוי. אני יכולה להצליח לעשות שינויים בחיים שלי. זה פשוט יהיה קשה יותר מפשוט ללחוץ על כפתור ולהתחיל הכל מההתחלה.
בהצלחה שיהיה לי 
Belle.
אגב, שיר שמסכם את התחושות שלי לאחרונה- Lost In My Mind- The Head and the Heart.
enjoy!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
