אני נכנסת למיטה, מתכסה חלקית בשמיכה הדקה ופותחת חלון. אני נשכבת על צד אחד, עוצמת עיניים- וכלום. מתהפכת לצד השני ומיטיבה את השמיכה סביבי, ועדיין כלום.
"אם אתה מתקשה להירדם, אל תספור כבשים- דבר עם הרועה". אני לא זוכרת מי אמר את זה, אבל אם הייתי זוכרת- לצטט אותו היה גורם לי להישמע הרבה יותר אינטליגנטית.
ברגע שהמשפט הזה עולה למודעות שלי אני מוצאת את עצמי באחו ירוק תחת שמיים כחולים עם עננים בהירים. אני הולכת כמה מטרים ורואה סלע שעליו נשענת דמות שמזכירה לי את סנופקין מהמומינים. אני מתקרבת ושמה לב לכבשים שמסתובבות האזור.
"שלום," אני אומרת כשאני קרובה מספיק.
הוא מרים אליי את מבטו. "שלום," הוא עונה, ואני קולטת שאין לו פנים- רק חור לבן. "לא מצליחה להירדם?"
"כן... אני מניחה שאני לא הראשונה." הוא רומז לי להתיישב לידו, ואני מתיישבת על הדשא הרך ונשענת על הסלע שמתאים בדיוק לגוף שלי. "לפני שנתחיל, אני לא מצליחה לדמיין לך פנים.. אכפת לך שאני אדמיין אותך עם הפנים של צ'נינג טייטום?"
הוא מושך בכתפיו והפנים של צ'נינג טייטום מופיעות מתחת לכובע של סנופקין. אני מגחכת טיפה למראה הניגוד, אבל הוא לא שומע. הוא מוציא מהתיק מקטרת ושואל אם אכפת לי. "לא... זה הדמיון שלי, אני פשוט אדמיין שיש לזה ריח טוב." הוא מחייך ומדליק את המקטרת. "אני כבר מחבב אותך," הוא אומר עם המקטרת בין שיניו.
"בטח שאתה מחבב אותי, תראה איזה פנים נתתי לך." משום מקום מופיעה לידי מראה ואני מושיטה לו אותה. הוא בוחן את פניו מכמה זויות ולבסוף מניח את המראה בצד. "תודה, האחרון שהיה כאן דמיין אותי בתור איש זקן עם שיער וזקן לבנים וארוכים וגרם לי ללבוש סדין."
שנינו צוחקים, והוא מפריח ענני עשן לבן מסביבנו והם מריחים כמו חנות סבונים. אני נשכבת על הדשא ומסתכלת על השמיים, מחפשת צורות בעננים- תחביב שלי בימים עם מזג אויר שמאפשר שהייה בחוץ.
"אני חושבת שהייתי יכולה לחיות כאן, אתה יודע? לחלוב כמה פרות, לגדל קצת גזרים בגינה."
"כמובן שתחשבי ככה." אני פוזלת לעברו. הוא מסתכל עליי, שומט את כתפיו ומסביר את עצמו. "החיים האלה זרים לך. כרגע את שוכבת על דשא רך ומסתכלת על עננים, וזה באמת נחמד. אבל באיזשהו שלב תצטרכי לקום, ואת לא באמת רוצה לחלוב פרות."
אני חושבת לרגע על חליבת פרות ומה שאני יודעת על זה. "צודק. אבל תסכים איתי שזה נחמד בתור רעיון."
"כולנו צריכים רעיון נחמד שיחזיק אותנו," הוא עובר לנשיפת טבעות עשן.
"מה זאת אומרת 'שיחזיק אותנו'?" אני חוזרת להישען על הסלע, מסתכלת עליו בריכוז.
"בתור בני אדם, אנחנו אף פעם לא לגמרי נינוחים. תמיד קורה משהו שמערער את היציבות שלנו וגורם לנו לשאול שאלות כמו 'האם זה המקצוע הנכון בשבילי?', 'האם אלה הלימודים שמתאימים לי?', 'האם אני נשוי לבן אדם הנכון?'. אז אנחנו משתעשעים ברעיון של בריחה. בדרך כלל זה כולל שינוי מקצה לקצה של אורח החיים. במקרה שלך- מעבר לכפר ולחליבת פרות."
"אה, על הפרות ויתרתי," אני אומרת ומתחלחלת מהמחשבה על עטינים. "אולי ספרנית," אני זורקת לחלל האויר ומדמיינת ספריה ענקית עם מדפים כבדים מעץ.
"זה לא העניין," הוא קוטע את הדמיונות שלי, "אבל זה בסדר. כל אחד צריך מקום כזה. מעטים גם מוצאים את עצמם שם, אבל אצל הרוב זה נשאר בגדר דמיון."
"ולאן אתה הולך?" אני שואלת, ושניה אחת מאוחר מידי אני תוהה אם זה היה לא במקום.
הוא מסמן לי שזה בסדר, ומפריח כמה טבעות עשן לפני שהוא עונה לי. "כמו שאמרתי, הפנטזיה הזו כוללת בדרך כלל שינוי מקצה לקצה של אורח החיים. אז כשאין מספיק מקומות מרעה, או כשגונבים לי כבשה ואני עייף מהחיים שלי, אני מדמיין שאני מוכר את העדר ועובר לעיר. יש לי דירת חדר, עם מיטה, כיסא, שולחן ומנורה. ביום אני עובד, ובלילות אני קורא כל מה שאני יכול להשיג." המבט שלו נעשה מזוגג , ואז הוא חוזר לעצמו ושואף מהמקטרת.
"אבל אני יודע שאני לא הולך לעשות את זה. בדיוק כמו שאת יודעת שאת לא הולכת להעביר את החיים שלך הסידור ספרים והשתקת בני נוער רעשניים."
"אבל נחמד לדמיין," אני מזכירה לו.
"אבל נחמד לדמיין," הוא מסכים.
אני ממש צריכה לסדר את שעות השינה שלי," אני אומרת בחיוך אחרי שתיקה קצרה שבה שנינו שקועים במחשבותינו.
"אה, את בחופש, מותר לך," הוא אומר בביטול.
אני צוחקת ומתחילה לפהק. "כנראה שאתה באמת עוזר להירדם," אני אומרת בטון מתנצל.
"זה מה שאני עושה," הוא אומר, מתבונן בטבעות שהפריח סביבנו.
"חשבתי ש-פיהוק- אתה רועה צאן?"
"ואיך זה סותר?" הדבר האחרון שאני רואה ממנו זה את החיוך הרחב, ואז הוא מתפוגג, ואני מבינה שנרדמתי, ופונה לחלום על ספריות ענק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
. ובשביל הרקורד, אין לי טייץ מנומר, אני מסרבת לקבל מאחי חולצות סוף מסלול, וגוגל אמר לי שכותבים 'אמברקס'
