הדלת נפתחת והפעמון שמעל הדלת מצלצל. אמא מזנקת מהספה ואני קמה לקבל את פני האורחת.

והיא שם, חצאית ארוכה מדגדגת צמד סנדלי טבע נאות, צעיף לבן עוטף חולצת טורקיז, בערך כמו שדימיינתי. והוא מחייך בעצבנות, והיא צוחקת צחוק ביישן. אמא מברכת אותה ומחבקת ביד אחת. אבא עושה את אותו הדבר, מינוס החיבוק.

שתיקה קצרה ומביכה קצת, אבל כולם ציפו לזה. אני מעירה הערה סרקסטית וצפויה בשביל לשבור את הקרח, ועוברים לסלון.

עוד שתיקה, עוד צחקוק, עוד בדיחה ממני, כי בסופו של דבר, זה מה שאני עושה הכי טוב.

השיחה מתחילה לזרום, אבא נעשה נוסטלגי ורגשן, אמא בוחנת אותה ומוודאת שהכל כמה שיותר מושלם.

שתיקה, מבוכה, בדיחה, צחקוק, שאלה וסיפור.

סיבוב בגינה, עוברים לסוכה, ו"למה את לא אוכלת?"

סיפורים על המשפחה, מבוכה, אנקדוטה משפחתית, הערה על העתיד הצפוי, תכנון קל לעתיד, בדיחה שובניסטית.

אבא מאיים בדמעות ואף אחד לא באמת מבין למה.

"תאכלי, לא אכלת כלום" ו"זה בסדר, תודה".

שאלות על העדפות קולינריות.

עוד אנקדוטות.

היא מתעקשת לפנות כלים, אמא מתעקשת שהיא תשאיר, ובסוף היא לוקחת חצי מהצלחות, אני את החצי השני והוא את שאר הכלים.

מילות פרידה ליד הדלת, הם נכנסים לאוטו תחת עינם הפקוחה של אמא ואבא, ונוסעים.

אני עוברת לשטוף כלים, אמא מכינה קפה ואני שומעת את השיחה שלה ושל אבא בסלון.

היא נראית נחמדה. אפילו מאוד. אני מתערבת ומעירה הערה על הצעיף, כי אז מה אם באת ברכבת- הגעת לדרום. חוזרת לשטוף כלים.

היא באמת חמודה. ביישנית.

אשתו לעתיד.

מזל טוב אח גדול,

Belle.

פה תוכלו למצוא 18 שאלות שיעוררו את המחשבות שלכם.

השאלה הראשונה היא "אם תוכלו לשאת נאום לעולם ב-30 שניות בלבד, מה תאמרו?" אז הנה התשובה שלי, מדודה בזמן:

"ד"ר סוס אמר 'אתה מי שאתה, עכשיו האין זה נחמד?'. אבל אני חושבת שמה שמטריד את רוב בני האדם זה לא האם הם מקבלים את עצמם, אלא האם העולם מקבל אותם. זה לא תלוי בהם, וזה מתסכל.

אז אני חושבת שהמפתח לעולם טוב יותר, הוא שכולנו נקבל אחד את השני. אתם לא חייבים לחבק ולאהוב את כולם, רק לקבל אותם. לכולנו יש חסרונות ואנחנו רוצים שאחרים יקבלו אותנו. המפתח הוא, לקבל את אלה של האחר קודם."

אוקיי, נשארו לי כמה שניות, אז יש לי זמן להגיד כמה שטויות: "סופרקליפרנג'ליסטיקאספיאלידיושיס. היו שלום, ותודה על הדגים!"

Belle עירנית המחשבה.

או,

תקוותי ושאיפותי לשנת תשע"ד

- שנת תשע"ג היתה שנה של שינוי פנימי. הגיע הזמן לשינוי חיצוני.

- לקרוא ספרות איכותית.

- להרחיב את אופקיי המוזיקליים.

- ללמוד דברים חדשים.

- לקבל את אבא שלי במצבו הנוכחי.

- להשתפר בכתיבה ולכתוב באופן רציני.

- לדעת להתבטא בעל פה.

אני באמת חושבת שייקח לי שנה להשלים את הרשימה הזו. ואם לא, תמיד אפשר להוסיף דברים חדשים.

בכל אופן, אני מתכננת להתחיל עכשיו. לא מחר, ובטח שלא אחרי החגים, התירוץ האידיוטי ביותר לדחיינות.

שנה טובה ומאושרת,

Belle.

חדר הכושר שאליו אני הולכת ממוקם בקומה השניה ש הבניין בו הוא נמצא. אתם יכוליים להגיע אליו בשתי דרכים: אחת היא, כמובן, המדרגות, והשניה היא המעלית.

ובכל פעם שאני רואה מישהו בבגדי אימון יוצא מהמעלית אני מחייכת לעצמי.

'שימו לב למה שאנשים עושים, לא למה שהם אומרים, כי מעשים יעידו על מחשבה' (תרגום חופשי שלי מאנגלית).

פעם אחת הגעתי לבניין ולא היה לי חשק למדרגות המעצבנות, וכמעט שהלכתי למעלית. ואז ראיתי בחור בבגדי ספורט עומד ומחכה למעלית. תפסתי את עצמי, ולמרות חוסר החשק עליתי המדרגות. למה? כי אני הולכת לחדר כושר במטרה להיכנס ל, טוב, נו, כושר. אולי הבחור הזה מרים 20 קילו משקולות, אבל אני מראה מחויבות למטרה. המעשים שלי הראו שהמחשבות שלי נתונות לכושר. המעשים של הבחור לעומת זאת, הראו לי שהוא כנראה יחשוב פעמיים לפני שהוא יחדש את המנוי.

אני חושבת שזה עובד גם הפוך- גם אם המחשבות שלנו לא נתונות לעניין מסוים, ברגע שהמעשים שלנו כן, המחשבות שלנו יבואו אחריהם. 

אני חושבת שרבי נחמן היה זה שהציע לחייך גם אם אנחנו לא שמחים. השמחה תבוא ביחד עם החיוך. 

זה עובד.

בדוק.

לילה טוב,

Belle.