אוקי מסתבר שהבלוגרית "דמות טרגית" לא כך אוהבת את צורת הכתיבה שלי, אני יודעץ שאני לא אמורה לשנות את דעתי בגלל אחרים, אבל כל הקטע בבלוג הוא שאפשר להתייחס לעצות של אנשים אזז אני יכולה לנסות לשנות אותנ קצת, אבל אני חושבת שאני ישאר אם הרעיון שלי, בכל זאת, זה הסיפור שלי מקווה שתהנו..
אני רצה, אני רצה הכי מהר שאני יכולה, הסירנות ברקע והאנדרנלין זורם בגופי. המחשבות ההפכפכות, לעצור או להמשיך לרוץ מהדהדות בראשי, אבל אני בורחת למען הצדק! הרי לא אני עשיתי את זה.... אני יודעת שאין לי הוכחות, אני יודעת שאף אחד לא יאמין לי, אבל אני רצה, אני רצה בשביל לגלות.
מכונית המשורה מתקרבת אליי, אין לי הרבה זמן לחשוב, אזז אני פשוט פונה לסמטה חשוכה...
טוב אני מניחה שאצטרך להעביר כאן את הלילה, אפילו שאין עוד זכר למכונית המשטרה.
הייתי כל כך עייפה, ופשוט נרדמתי..
"ילדה, קדימה קומי, ילדה?" שמעתי לחשושים קרוב לאוזני והתעוררתי.
"מי את? מה את עושה פה" פתחתי את עייני, והופעתי לגלות בחור צעיר שלוחש לאוזני מלמולים.
אני אוור הרשקוביץ, "אני.. אני יעל ששון" שיקרתי.
"טוב נו מה את עושה פה?"
"מתחבאת?"
"ממי?" הוא נראה כאילו הוא באמת לא מבין, אך לא ידעתי אם להאמין לו..
"מאח שלי הקטן, אנחנו משחקים מחבואים"... הוא עשה פרצוף מוזר , אז המשכתי.. "מהמשטרה!"
"אאאא, מה כבר עשית, את כולה ילדה"
עוד אחד מעצבן, למה נראה לו שיש דבר כזה מוסד לעבריינים9 צעירים? כי אנחנו עבריינים וכי אנחנו צעירים..
"אתה באצת רוצה לשמוע?" קיוויתי שיאמר כן, אני באמת רוצה לשתף מישהו...
"זה נראה כאילו יש לי משהו יותר טוב לעשות?"
יש, סוף סוף, אני אוכל לדבר עם מישהו, מישהו יקשיב לי, אפילו אם זה סתם זר אקראי מהרחוב, או יותר נכון מסמטה חשוכה.....
"טוב, אז הכל התחיל ככה..."
מקווה שתאהבו את החדש.. ותשכחו ממה שקראתם.. תתיחסו לזה כפררק 1 :)
מחכה לתגובות ... XOXO hili
בבלוג זה
בכל הבלוגים
