אתם לא לבד,חייכו

היום היא שאלה אותי האם אני מוכנה שנטוס שלושתינו לברצלונה בקיץ הקרוב.

לא רציתי להשלות אותה ונתתי לה תשובה כנה.

סירבתי בתוקף בטענה שאני לא מוכנה לצאת לטיול כשההתנהגות שלו כפי שהייתה, אני לא מתכוונת להשתתף בסאדומזוכיזם הזה.

היא הסתכלה עליי המומה, "איך את יכולה להגיד דבר כזה?"

"מה הוא כבר עשה רע חוץ מהיום?"

מאחר ואני בחורה שנוטה לשכוח מהר מאוד אירועי עבר, התקשיתי להיזכר.

תהיתי לעצמי אם אני מתקשה להיזכר או שבאמת הדברים כפי שהיא טוענת.

אני לא נוטרת טינה..

נטולת צלקות כמו שאני תמיד מציינת בפני חבר שלי ("אני בסדר, כבר שחכתי")היחיד שיודע על העבר שלי.

פעם אחר פעם היא טענה שהוא השתפר ובסדר גמור, שאני הרעה בסיפור שרק רואה אותו באור רע ולא מעריכה.

ואז הפלאשבק היכה בי, אני מתחרטת שאמרתי לה את זה..

"גם אז טענת שהכל בסדר כשסיפרתי לך שהוא הרביץ לי, את הכחשת ואמרת שאני לא אדבר שטויות"

"אבל אז המצב היה שונה" היא אמרה.

"אמא אני כבר לא ילדה בת 11 יותר, אני בת 24! אני אובייקטיבית יותר מאי פעם, אני יודעת מה טוב לי"

השיחה הסתיימה, היא נראתה פגועה מצורת ההתחייסות שלי אליו, ומהגישה הכללית שלי.

לדבר על העבר גורם לי לדמוע בו במקום, אני לא מצליחה להתאפק מסתבר.

אני מרגישה אשמה על שאני גורמת לה להיפגע, להעלב ולבכות על הדברים שאני אומרת לה, על הכנות שלי מסתבר.

אני כבר לא יודעת מי צודק, אני שוקלת לעשות חשבון נפש, להסתכל קצת במראה לראות איפה אני טועה.

מצד אחד אני מרגישה אשמה על הקשיחות שלי כלפיו, מצד שני אני לא יכולה להבליג.