אתם לא לבד,חייכו

קוראים לה אינה והיא החברה הכי טובה שלי.

כשבצבא החיים מתחלקים לשניים, חיי האזרחות והחיים בצבא.

אינה היא החברה הכי טובה שלי מהאזרחות.

אחת שהייתי סומכת עליה בעיניים עצומות, חולקת איתה סודות ומתייעצת כשהייתי אובדת עצות.

כשהייתה לה בעיה בקבלת תפקיד שהיא רצתה בצבא, עזרתי לה. כשהייתה לה בעיה עם הבסיס שאליו היא שובצה, עזרתי לה.

הבאתי אותה אליי.

עכשיו אני ואינה משרתות ביחד.

אני מתחילה יותר ויותר להאמין לאנשים שבתחילת הדרך אמרו לי שאת החברים האמיתיים מגלים בצבא ובזמנו.

אינה משרתת איתי שלושה חודשים, כמעט ארבעה, אבל מי סופר..

במהלך שלושת החודשים האלה, לא היה שבוע אחד שהיא לא הייתה בו לפחות יום אחד.

היא הוציאה למעלה מ-10 הפניות, למעלה מ-10 גימלים וכל זה במהלך שלושה חודשים תמימים.

בשפה צבאית "עקצה תמערכת".

זה בטח נשמע כמו חלום, להחסיר יום.

אבל כשמחסירים יום, חסר כוח עבודה, יש אנשים שעובדים ועושים גם את חלקו של החסר, יש אנשים שיוצאים מאוחר הביתה.

ויש אנשים כמוהה שכנראה לא מבינים זאת.

יש מי שיחשוב שעל פי הנתונים היא אדם חולה ולכן זקוקה לכל היציאות האלה.

אולי..

היא הוציאה פטור שמירות (חלומו של כל חייל-חלום שמוביל לחוסר אונים של חיילים אחרים).

קשה לי להאמין, כי בשנה שעברה זה לא היה כך, זה קרה כשהיא הגיעה לצבא.

היא צעקה יותר מדי פעמים "זאב" מכאן נובע חוסר האמון.

ביום הזיכרון היא התחננה לצאת לבית העלמין.

אח של בעלה של דודה שלה (לא קרוב דם) נהרג במלחמת שלום הגליל.

היא אמרה שהיא והמשפחה שלה כאות כבוד לבעלה של דודה שלה הולכים.

במקרה ביום הזיכרון כולנו יצאנו והלכנו לטקסים, גם בבית העלמין.

המשפחה שלה לא הייתה שם, המנוח ומשפחתו כן.

היא לא אמרה שלום.

ולא עמדה ליד קברו.

זאת הייתה הפעם שהיא צעקה "זאב", הפעם האחרונה שרצתי לחפש אותו.

אני מנסה להבין שוב ושוב, להגיד לעצמי שלו הייתי במקומה הייתי עושה את אותו הדבר.

אני משתחררת מצה"ל עוד 3 שבועות והאמת שלא עשיתי את אותו הדבר.

אני ואינה חברות הכי טובות.

לא אמרתי לה מה אני חושבת על כל זה.

אוגרת בפנים.

עצבנית רק מלראות אותה.

זה הולך להתפוצץ.

אני לא לבד במערכה.

אני מאוכזבת, פגועה כי סמכתי על בן אדם שהיה חשוב לי.

בן אדם שהוכיח לי שהנוחיות שלו באה קודם וחברים באים בסוף.