שתיקה חלולה.

הוא לא האמין בתיאטרון. תמיד לעג לחלומותיי, עד שגם אני חדלתי להאמין בעצמי ואיבדתי את כל הלהט...

אחר כך הייתי כל כך שקועה באהבה ובקינאה ובחרדה מתמדת.

וכששיחקתי תפקידים, ביצעתי אותם גרוע. לא ידעתי איפה להחזיק את הידיים, איך לעמוד על הבמה ואיך לשלוט על קולי.

אין לך מושג איזו השפלה זו- לדעת שאתה משחק נורא ולא מסוגל להשתפר...

אתה זוכר שירית בשחף? אני הייתי מן שחף כזה, שחף טועה. ואז הופיע גבר, שהבחין בי ומאחר שלא היה לו דבר טוב יותר לעשות הוא הרס אותי...

רעיון לסיפור קצר... לא, זה לא זה... על מה דיברתי? אה, כן- אני מדברת על הבמה! עכשיו אני כבר לא כזאת... היום אני שחקנית אמיתית. אני משחקת מתוך שמחה, בהתלהבות.

כן, על הבמה אני שיכורה ומרגישה כל כך יפה...ועכשיו, כשאני כאן, אני כל היום הולכת וחושבת,

חושבת ומרגישה איך מיום ליום גדלים בי כוחות הנפש. עכשיו ברור לי כבר כי במקצוע שלנו- משחק או כתיבה- היינו הך, מה שקובע באמת אינם לא התהילה, לא הזוהר ולא כל הדברים שעליהם נהגתי לחלום, אלא היכולת להתגבר על מכשולים ולהמשיך.

לשאת את הסמל ולהאמין! אני מאמינה ולכן כואב לי פחות! היום אני מתרכזת אך ורק בייעודי כשחקנית, לכן אינני פוחדת יותר מהחיים!
אני הולכת. להתראות.

פעם, כשאהיה שחקנית חשובה, תבוא לראות אותי, מבטיח? ועכשיו.. כבר מאוחר. אני בקושי עומדת על הרגליים...אני תשושה. לא, לא... אל תטרח ללוות אותי, אני אסתדר בעצמי...

["השחף" המונולוג של נינה עם כמה שינויים שלי]

כמה זה נכון.