דווקא כשהקריירה שלך מתפתחת, שהצעות השכר גדלות ונראה לך שאתה עולה על דרך המלך של הקריירה שלך, אינך יכול להתכחש לתחושה שמלווה אותך - זה לא משנה כמה תרוויח, איכשהו הנטו שלך ישאר בערך באותו התחום. וכן, זה רק מחמיר כשדירוג השכר עולה.
יתכן ותגידו שאלה צרות של עשירים (תרתי משמע), אך זה עדיין מבאס לקרוע את התחת לאורך השנים בלימודים, לצבור ניסיון ואז כשאתה בא לקטוף את הפירות לגלות שמס הכנסה, ביטוח לאומי ושות' רוצים את חלקם בעסקה. ואיכשהו התחושה היא שחלקם בעסקה גדולה מדי, בעיקר לאור מה שאתה מקבל בתמורה מהמדינה.
אז אנחנו לא חיים בשווייץ, שוודיה או כל מדינה שליווה אחרת ואכן יש כאן הוצאות עצומות על בטחון, שמסופקני אם קיימות במקום אחר בעולם, אבל עדיין אי אפשר להתעלם שיש פה משאבים אדירים שהולכים למקומות מאד ספציפיים וכל השאר נאלצים להסתפק בפירורים. לעתים התחושה היא שאנו מדינת רווחה קפיליסטית - משלמים מסים כמו מדינת רווחה, אך מקבלים שירותים כמו מדינה קפיטליסטית. כמה נפלא.
אבל למה סיפרתי את כל זה?
ראשית, אני כעת מחשב את עניין כדאיות הליסינג וזה באמת די מתסכל שגם פה מס הכנסה רוצה את חלקו. כן, כמה מפתיע.
שנית וזה העיקר, נזכרתי בבחור שהחליף אותי בתפקיד הקודם - חרדי שזה היה תפקידו הראשון בתעשיה. אדם נפלא שהחליט להשלים בגרויות, לעשות תואר ראשון ובא על שכרו. עד כאן הכל באמת נפלא, אבל מאד אהבתי את התגובה שלו כשהוא גילה כמה מס הכנסה וביטוח לאומי נוגסים בברוטו שלו. פתאום כבר לא היו שם זעקות על כך שצריך לתקצב יותר ישיבות, גם לא היו מחשבות על להגדיל את קצבאות הילדים, לפתע הוא חש כמה מתסכל זה לעבוד קשה כל יום ולגלות ששליש משכורת שלך (לפחות) נלקח למטרות אחרות שלא ממש משרתות אותך. ואז הבנתי שזה בדיוק מה שהייתי מאחל לכל אוכלי החינם - שיעבדו קשה, ירוויחו היטב ויגלו בדיוק כמה אוכלי החינם (שהם ביניהם) בולסים על חשבונם. מסופקני אם הם אכן יחושו כה נפלא לאחר מכן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: