אז אני מבין שכתיבה בפרט ואומנות כלשהי בכלל זה משהו שאכן בא יותר לידי ביטוי כשעצובים ונוגים. בתור אחד שכותב לעתים (וקטונתי מלהגיד שאני עושה זאת בצורה יוצאת דופן) אני מאד מזדהה עם כתיבה נוגה והתחושות העזים הנובעים מעצב או קנאה, אבל למה רוב מוחלט של הבלוגים פה, בעיקר אלה שנוגעים למיניות, אגב, שקועים במ"ט שערי עצב ודכאון? מה לעזאזל קורה פה? כן כן, גם אני הייתי מתבגר ממורמר שלא ממש מבין את ערך חייו וברור לי שאני כותב את חוכמות חיי בדיעבד, אבל לא יצא לי פה להתקל בפוסט שגרם לי להבין שהדובר (ובעיקר דוברת) עובד ככורה פחם, איבד את הוריו בגיל 7 ונאלץ לפרנס את משפחתו. נהפוך הוא, רוב אלה המתלוננים הם אנשים שאני יכול להגיד שבוודאות יש להם רווחה כלכלית, השכלה נאותה וחיים די טובים בסה"כ. כה טובים שיש להם זמן להתבכיין על זה בנוחות יתירה.
באמת, אף אחד כבר לא מזדיין פה באושר? אף אחת פה לא עושה סקס כשטוב לה? מה קרה לשירות עם חיוך? הירידות הכי טובות שקיבלתי בחיי היו מכאלה שראיתי את החיוך נמרח להן על הפנים מרוב אושר (בהתחלה זה רק החיוך) ורק מזה שהן עושות זאת. כל האווירה היתה אחרת. אני בטוח שזה הדדי, אגב. (אני גם מאמין בשירות עם חיוך. ולשון. ואצבעות.)
בכל אופן, לפני שאסטה מהנושא, אני חושב שכולנו פה צריכים קצת יותר להעריך את מה שיש לנו. וכותב זאת אדם שכבר פאקינג שבועיים עובד לו מתשע בבוקר עד שמונה בערב לפחות בלחץ מטורף. אז סיבות להתלונן תמיד תהיינה, אבל בזמן שיש בחוץ גל פיטורין גם בתחום ההייטק, החברה שלי רווחית ויציבה, העבודה שלי מסקרנת ואני כמעט כל יום לומד משהו חדש, כך שבשורה התחתונה אולי יש על מה, אך אני בוודאות לא צריך להתלונן.
אה, ואני עובד בפורנו. (מה, אמרתי את זה בקול?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: