I Am

מצאתי את עצמי כשאגם רודברג לפני ונינט טייב לשמאלי. אני בכלל באתי לשמוע את אביתר בנאי מבצע לראשונה מזה זמן רב שירים מכל האלבומים שלו. כן, גם אלה המכילים דברי תועבה, ר"ל.

אז אחרי ששרדתי את הופעת הקירור (כך קוראים להופעת חימום כושלת במיוחד) שנדמה שארכה נצח, בזמן שיותר ויותר אנשים מצטופפים סביבי וגוזלים ממרחב המחיה שלי, נשמע שופרו של משיח (טוב, אז זו הייתה רק חריקה מעצבנת של אחד הרמקולים) ואביתר עלה לבמה כדי לגאול אותי מיסורי. כך לפחות חשבתי לתומי.

את שני השירים הראשונים הוא ביצע לבד עם הפסנתר, ללא הלהקה. ההתחלה היתה, באופן די צפוי, רגועה ושלווה. בתור אחד שגילה אותו די מאוחר, זו היתה מעין השלמת חוסרים עבורי. לא יודע לגביכם, אבל בעיניי תמיד יש כמה שירים שאפילו רק בשבילם שווה לי לסבול הופעה שלמה. במקרה דנן, אחד השירים הראשונים כבר כלל את "יש לי סיכוי להנצל", שכל אחד בגיל נעוריו מזדהה איתו ומיד לאחריו הוא ביצע, באופן מפתיע למדי, את "תיאטרון רוסי". כשאמן מבצע את אחד ה"להיטים" שלו, הוא בדרך כלל מאד מאריך את הביצוע. גרסת הLIVE תמיד שונה מגרסת הסטודיו וכמעט תמיד יש בה יותר רגש, סולו גיטרות ושאר אפקטים. ישנם כמה מקרים יוצאים מן הכלל: נינט, שהוזכרה לעיל, לחוצה כל כך בהופעות והיא לא סוטה מילימטר מהביצוע שהקליטה באולפן (מישהו אמר פלייבק? אני מקווה מאד שלא), Blackfield (סטיבן ווילסון ואביב גפן) שנותנים לך את התחושה שהם עושים טובה שהם מופיעים כלהקה בחור הזה שנקרא מדינת ישראל, ואמנים שבאופן כללי לא שלמים עם מה שהם שרים.

ההגדרה האחרונה מדויקת להפליא בכל הנוגע לביצועים של מר בנאי. קשה מאד להאמין שיש לו "לחץ באוזניים וסרטים כחולים בראש" כשהציציות שלו מתנפנפות מצד לצד (כן, גם דתיים חושבים על סקס, אבל אני מניח שבמקרה הזה משהו פה "קצת" השתנה מאז התקופה שהוא כתב את השיר). אחרי ש"תיאטרון רוסי" בוצע במהירות שיא, הגיע כלום לא עצוב שזכה לעיבוד מוזר ועצוב (כמה אירוני) ומתי נתנשק שהבתים האחרונים בו עברו סירוס פומבי וכואב.

כעבור כשעה ורבע בערך של דשדוש, במהלכם התפנה יותר ויותר מקום סביבי (או שהבארבי גדל או שאנשים עזבו. אני מהמר על האופציה האחרונה.), הוא ירד מהבמה וחזר להדרן. לדעתי זו היתה ההופעה הראשונה בה הייתי, שההדרן ארך יותר מההופעה עצמה. ייאמר לזכותו שמנקודה זו ואילך ההופעה השתפרה פלאים, ככל שהוא השתמש בחומרים המאוחרים שלו. עמדתי שם בין כולם, רואה כמה כיפות בודדות על ראשים אקראיים, ותהיתי עד כמה שאר האנשים מבינים את הקונוטציה המקראית שיש באותיות פורחות באוויר (לסיפור הוצאתו למוות של רבי חנינא בן תרדיון) ובלילה כיום יאיר (לדברי חז"ל על סיפור מכירת יוסף), בניגוד להנחתי שרוב האנשים כן הבחינו בשיבוץ של חלקי פסוקים משיר השירים ב"אבא" וב"עד מחר".

בין שיר לשיר, היתה אשה מבוגרת יחסית שצעקה בגרון ניחר "אבא"! זו כבר הפכה להיות בדיחה מקומית, כך שאחרי כל שיר כולם פשוט צעקו "אבא" יחד איתה. בהמשך היא כנראה הבינה שהבדיחה על חשבונה והחליטה לשתוק. זו כמובן היתה הטעות הכי גדולה שלה, כיוון שכאשר הוא עלה להדרן השני הוא תהה לרגע מה לשיר. לבסוף מישהו צעק "את שקט!" וזה השיר שנבחר. כנראה שהיא ממש עצבנה אותו עם כל הצעקות האלה.

אין ספק שאביתר בנאי הוא אחד היוצרים היותר מיוחדים בנוף המקומי. ההופעות שלו מקבלות בדרך כלל חוות דעת מאד חיוביות, אך אני מניח שעם חומרים מהעבר יותר קשה לו להתמודד וחשים זאת במהלך ההופעה. בתור אחד שנמצא בדי הרבה הופעות, אי אפשר להגיד שנפלתי מכסאי (אולי בין השאר כי זו היתה הופעת עמידה, גם סוג של טעות במקרה של הופעה רגועה שכזאת). 

אני, לעומת הגרסה הנשית של מרקו שתרה אחר אבא, דווקא מאד רציתי לשמוע את הזאב והאיילה. באופן לא מפתיע, הוא לא ביצע את שניהם. אדם שעושה שינוי כה דרסטי בחייו נוטה כמעט תמיד מקיצוניות אחת לשניה, אך עם הזמן המחוג מתאפס על קו האמצע. ההשלמה שאביתר מנסה לעשות עם עברו הוא תהליך מאד חשוב עבורו, אך ברור שהוא עדיין מתקשה לעשות זאת בלב שלם. לא מפתיע שהשיר שהוא היה הכי שלם איתו הוא "תחרות כלבים". מה יותר קל עבורו כיום מלהביט אחורה ולהכות על חטא, על "הייאוש, הבשר, הגאווה, אויבים גדולים שאני טיפחתי"? לעומת זאת, הרי ש"הזאב והאיילה" כבר לא מדבר אליו בכלל ו"אבא" פשוט "קדוש" ורגיש מדי עבורו מכדי לשיר אותו במקום שטוף זוהמה שכזה.

את ההופעה הרשמית (לפני ההדרן השני) הוא סיים עם הקדשה לאשתו בשיר "יפה כלבנה" (שגם הוא משובץ בקונוטציות משיר השירים). אני מניח שלא נותר לי יותר מדי, אלא לקבל את העובדה שאביתר בנאי הוא דתי ובעל משפחה. שירים מסוימים מהעבר לא באמת ידברו אליו יותר.

כשהגעתי הביתה חיכתה לי דירה מסודרת, כלים רחוצים ונשלטת עם חולצה שלי על הספה. בניגוד לאביתר, אני עם לחץ במכנסיים וסרטים כחולים בראש.