I Am

הדיון שהתנהל לאחרונה אודות מהות הכיתוב על גופן של בנות ישראל החסודות, גרם לי להרהר באופן כללי יותר בנושא שמלווה אותי שנים אודות סימנים בכלל.

העובדה שמישהי יצאה מפתח דלתי מסופקת תמיד גרמה לי אושר רב, אך כשאני יודע שמשהו ממני נשאר איתה (ועליה ובתוכה) לאחר מכן, זאת כבר תחושת סיפוק אחרת. ועדיין, למרות כל זאת, הרי שדעתי מעולם לא היתה שלמה עם אותם סימני תשוקה וכאב שהותרתי בגופן של נשים שבילו במחיצתי. אשה היא יצור כה יפה בעיניי, בעיקר כשמדובר באלה שחשקה בהן נפשי, אך היופי הזה מגיע לשיאו דווקא בעודו נתון למרותי, מושפל למרגלותיי, בעודי מחלל אותו, מחולל בו את קסמיי ומפליא בו את שפטיי. דווקא אז, החן העל-טבעי הזה הופך למשהו כה מוחשי ונגיש, כה מרטיט; יופי שניתן להריח כשאני מנשק את צווארה, לחוש מבפנים כשהוא עוטף אותי בעודי חודר לתוכה, לטעום אותו בעת ששפתיה מנשקות אותי, ולשמוע אותו כשהיא גונחת באופן לא מודע, פעם אחר פעם, בזמן שאני משתמש בה כרצוני.

זו חוויה מרטיטה ומרגשת לראות מישהי סופגת ומקבלת אותי ואת מעשיי; את המענג והכואב, את הרוך והאגרסיביות, מצליחה להכיל את הכל ולבסוף עוד נהנית לראות את גופה מעוטר כתוצאה ממעשיי. הבעיה היא שלעתים מפריע לי לכסות את ההדר האנושי הזה עם סימנים לאורכו ולרוחבו. אני כמעט מרגיש רע שאני מחלל את יצירת האומנות שרובצת למרגלותיי ומעוות את היופי הזה, גם אם באופן זמני בלבד.

הן, לעומת זאת, מאד החלטיות. אולי זה בגלל שאשה לא מסוגלת להעריך את הפאר הנשי הזה שבגופה שלה, אבל תהא הסיבה אשר תהא - היא תמיד תרצה שאותיר את עדותי על גופה. גם אם בהתחלה יהיה איזשהו ספק, כעבור יום היא תתקשר ותתגאה בעיטורים על גופה כשזיק של עליצות בקולה. בפגישה הבאה היא כבר לא תניח לי ותלחש באוזני בתחינה "סמן אותי". יש משהו בבקשה הזאת שאיני יכול להסביר, כי באותו הרגע כבר לא יהיה מקום לדילמה כלשהי ואטביע את חותמי עליה עם ידיי, חגורתי, שפתיי, שיניי, השוט שלי וכל אמצעי אחר שאמצא לנכון. אני יכול לשמוע אותה חושבת, בין הצלפה להצלפה, איזה סימן ישאר עליה הפעם; האם ורדרד שיעלם עוד כשעה או סגול שילווה אותה בימים הבאים; האם תחושה חמימה ורגועה או כאב שתחוש בכל פעם שתשב, תקום או סתם תלך, והאם סימן קטן ונחבא כמעט מן העין או כתם מפואר על גופה הצחור.

באופן מפתיע לכאורה, הדילמה הזאת נעלמת ואיננה כשזה מגיע לקשירות. כשאני קושר את היופי הזה, הופך את היצור הפראי והחופשי הניצב מולי לחסר אונים וכנוע, זה נדמה בעיניי למתנה יקרה שנעטפת לה בסרטי קישוט ותחרה; החבלים המסודרים על העור הרך, כמו אוריגמי שהופך פיסת נייר משובח לדרקון מפואר, כך הופכים לכה מרשימים על הגוף הזה ואף הופכים אותו ליפה יותר. הסימנים שישארו עליה לאחר מכן יהיו מסודרים שורות שורות, ויספרו את סיפורם של החבלים שבילו עליה הכי צמוד וקרוב שאפשר, לבד ממני שהייתי בתוכה.

יום למחרת, כשהיא תקום עירומה מהמיטה לשטוף את פניה, היא תחלוף על פני המראה הגדולה בסלון. היא תמשיך כמה צעדים ואז תעצור, תבין בדיעבד מה ראתה בזוית העין, ותלך כמה צעדים לאחור. היא תתייצב מול המראה ותסובב באטיות את גבה אליה; תביט בסקרנות על הישבן שלה, על גבה ושכמותיה, על כתפיה וזרועותיה. היא תהרהר כמה שניות, תחייך לעצמה ותפלוט בלי משים לב "יפה, זה ממש יפה".