כן, אני אמנם לא זקן, אבל ההבנה של ערך החיים וההבנה של הזמניות שלהם זה משהו שמכה בך רק לקראת סוף שנות העשרים של חייך. כל מהותנו פה היא אחת - זמן. להרוויח זמן וכמה שיותר ממנו, לפני שנעבור לתחנה הבאה, שהיא ככל הנראה האחרונה (למרות שכמה דתות יחלקו עלי).
כשאני מסתכל על מה שעשו מנהיגים בעבר ובתור ילד, נער או סתם צעיר פוחז, הייתי כה מתוסכל מכך שמעשיהם מלכתחילה נועדו לכשלון, סתם אקט שמראש שעון החול שלו כבר החל להתרוקן. דוגמאות לכך לא חסרות אפילו מהעת האחרונה: כל המבצעים בצפון הארץ נגד החיזבאללה, החל משנות ה-90 ואילך, היו כאלה שגררו הסכם הפסקת אש מאד מוגבלת שידוע מראש שלא יחזיק מעמד, המהלכים שלנו בדרום נגד החמאס בעזה בכלל ועמוד ענן וההסכם שלאחריו בפרט. הרי ברור שחמאס מתחמש והסבב הבא כבר באופק, אז למה מלכתחילה להסכים לזה? למה?
זמן. כי זה מה שיש לנו פה בסה"כ. עוד קצת זמן...
מהרגע שנולדנו גופנו מתוכנת להשמדה עצמית. תיאורטית, הגוף היה יכול להתקיים כמעט לנצח לולא אותו מנגנון שגורם לתאים להתנוון ולקצב ההתחדשות לרדת עם השנים. ההבדל בין חולה סרטן שזמנו קצוב ועובר טיפולים קשים כדי להרוויח עוד יום על פני האדמה לביננו הוא שאנו פשוט לא ערים ומודעים כ"כ לשעון החול שלנו שנגמר לו. הוא פשוט רואה זאת מול עיניו ואנו, לעומת זאת, חיים בהכחשה.
קראתי פעם ציטוט של בגין שאמר שאם חוזה השלום עם מצרים יחזיק אפילו רק עשרים שנה הוא שווה את המחיר. זה בטח מה שחשב לו צ'מברליין כשאץ לו בשמחה להכריז על בוא השלום לאחר הסכם מינכן עם היטלר, רק שהוא אפילו הגזים ממש וטרח להכריז על בואו לנצח. הבוז שהרעיף עליו צ'רצ'יל באומרו: "בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה, היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה", היה בהחלט ראוי. לצערנו הוא צדק.
כן, דברים שרק עם הזמן מבינים, כמו השיקולים של להרוויח זמן כעת מול אסון גדול יותר בעתיד, הם מנת חלקם של מנהיגים ועל כך אני לא מקנא בהם. אני רק מקווה שהם ישכילו לעשות את השיקולים הנכונים, כי אין לנו הרבה זמן לבזבז על מלחמות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: