I Am

אחד המשפטים הכי ידועים של חז"ל נוגעים דווקא למשהו שאמור להיות טוב ללא עוררין:

"זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה". (מסכת יומא דף ע"ב עמוד ב')

המשפט הנ"ל נאמר לא פחות מאשר על התורה, אותו דבר שלפי חז"ל עצמם הושתת עליו העולם כולו והוא הסיבה לקיומו (סליחה על ההגדרה המאד כללית).

להבדיל אלפי הבדלות (אם כבר נמשיך בלשון חז"ל), אני מאמין ששליטה זה בדיוק אותו הדבר רק להיפך - משהו שלכאורה נראה רע ממבט ראשון, אך ניתן להפוך אותו למשהו עצום של נתינה ואהבה. כן, גם אהבה.

בפוסט הקודם שלי יצא לי להזכיר את העניין של נשים צעירות מדי שנתקלות בטיפוסים מפוקפקים מאד, לצערי. לאחרונה יצא לי להתקל בפוסט שזעזע אותי וגרם לי להבין פעם נוספת אלו דברים נוראיים אנשים שפלים יכולים לעשות לאחרים שהתאהבו בהם בתמימותם. מנסיוני האישי (כן, גם לגברים יוצא להתאהב בנשים לא ראויות) הרי שאם חברים קרובים אומרים לכם שמשהו פה לא כשורה, אז משהו פה מצריך בדיקה נוספת. חבר אחד ניחא, אבל כשכולם מעידים על כך שאתם נראית עייפים יותר, מרוחקים יותר, מהורהרים ולא ממש מתקשרים, כנראה שאתם בקשר עם אדם שאתם לא צריכים להיות איתו. גם אם לכאורה הלב פועם בחוזקה, גם אם הכל כל כך מרגש וגם אם אתם בטוחים שאתם עם האחד/ת שאתם רוצים להעניק לו/ה הכל, אתם כנראה עם "פרינס/ס צ'ארמינג", שבסופו של דבר במקרה הטוב ובכל רגע במקרה הרע, מזיקים לכם.

אז באווירת הפייסבוק הכללית כעת הנוגעת למודעות בכל הנוגע לתקיפות מיניות אצל נשים ולאור הפרסום הזה, אני דוחק בכם (ובעיקר בכן) לקרוא את הפוסט רק כדי להבין שאם משהו מהתסמינים האלה מתרחשים עם בן הזוג שלכם או כל אדם בחייכם, אז זה הזמן להתעשת ולהתרחק.

זה לא צריך להיות מאוחר מדי ולא צריך להגרם נזק פיזי ו/או נפשי, טראומות וצלקות, כדי להבין שהאדם הזה הוא לא אחד שצריך להיות בחייכם.

אם נתתם כל כך הרבה כוח למישהו, רק ודאו שהוא אדם שראוי לכך.

אז היא באמת היתה אחת הנשים הכי יפות שראיתי ובטח שזכיתי לכבוש, אבל מסתבר שיותר מדי חוויות שליליות הותירו את חותמן עליה. נשים יפות אולי זוכות להרבה תשומת לב, אך גם מושכות אליהן המון טיפוסים מפוקפקים, וכשמישהי לא בגיל הנכון (או במצב הנפשי) להבדיל בין מוץ לבר, אז היא מוצאת את עצמה בסוף חווה חוויות שלא הייתי מאחל לאף אחת באשר היא.

הרגע שאני טורח עבורו בכל מפגש הוא הרגע שבו אני מוביל אותה לאורגזמה שהיא נשבעת-שלא-יכולה-לגמור-יותר-פשוט-לא-מסוגלת ואז מותיר אותה מפרכסת למחצה על מיטתי, חסרת נשימה ומכונסת בתנוחת עובר. אני נשכב בעדינות מאחוריה וחש בגופה נצמד אלי בצורה הכי טבעית שיש, כשכל חלק בה רק רוצה שאעטוף אותה בזרועותיי ולהרדם בדממה וברוגע שאחרי סערת הגמירות, האנחות והגניחות. את זה, בדיוק את זה, לא היה לי איתה אף פעם. לא משנה כמה השקעתי בה, לא משנה מה עשיתי ואיך כדי שתסמוך עלי, זה גם לא שינה שאני יודע שהיא נהנתה והשוויצה על כך בפני חברותיה (כך הסתבר לי בדיעבד) - את זה מעולם לא קיבלתי ממנה.

ידידה שלה סיפרה לי אחר כך על האקס שלה, על הטראומות שחוותה ועל הפחד שלה מאינטימיות עם גברים כיום. כאב לי לשמוע זאת, אבל אני לא יכול בלי האינטימיות הזאת. כל אחד מאיתנו נושא צלקות מהעבר, כל אחד מאיתנו נכווה בעבר ברותחין ונזהר היום בצוננין וכולנו היום כבר חושדים בכשרים בגלל טמאים שפגשנו בעברנו; החוכמה היא לנסות לקחת את הנסיונות הרעים הללו ולתעל אותם למקום הנכון כדי שנוכל להבחין יותר טובים בין אנשים שראויים לתשומת הלב שלנו לבין אלה שפחות, בין מצבים מסוכנים למצבים שרק צריך להרפות, ובעיקר להמנע מתופעות לואי של אותן הטראמות על אנשים שכן ראויים ליחס הגון והוגן בחיינו, אחרת דווקא אותם נרחיק מאיתנו.

הנסיון האחרון דווקא הבהיר לי שאפילו אני חוטא בכך מבלי לשים לב, דבר שמאד הפתיע אותי; תמיד הקפדתי שאנשים קודמים ולא ראויים בחיי שהאכילוני בוסר לא יגרמו לשיני הנוכחיים והראויים לקהות. ועדיין, עם כל זה שתגובתי כנראה הוקצנה בגלל מטעני העבר, הרי שלא יכולתי לשאת את הריחוק הזה יותר. וכשזה התפוצץ בגלל תירוץ מטופש כל כך, הרי שלא טרחתי בכלל לרדוף אחריה. רחוקה מהלב, מוטב לי שתהיה רחוקה אף מן העין, ודווקא לו בשל יופיה.

לפתע אני מוצא את עצמי בסיטואציה מוזרה שבה אני תוהה אם הבחורה שלצידי באמת שם כי היא אוהבת את השנינות, האינטליגנציה, המראה, המגע והצניעות שלי (טוב, אז נסחפתי קצת. אני לא כזה צנוע) או בגלל סיבות אחרות שלא היו קיימות עד לאחרונה.

לא כיף כ"כ להתבגר (או להזדקן, אם אקרא לילד בשמו), אבל מסתבר שיש לזה גם יתרונות. אני זוכר את האקסית שלי ואותי חולקים לילה אחר לילה מיטת יחיד במעונות או את הדילמות החוזרות ונשנות לאן בא לנו ללכת בשישי ואז אם בכלל יש לנו איך להגיע לשם. הכל היה מסובך מבחינה לוגיסטית, אך ההתלהבות והרגש פיצו על הכל. באותה התקופה זה בערך כל מה שהיה לי להציע למי שהיתה איתי, אי שם בתור סטודנט להנדסת תוכנה.

השנים חלפו להן וכיום אני מוצא את עצמי עם דירה, רכב ודלקן. לפתע כל המחסומים הלוגיסטיים כמעט ונעלמו להם - אם בא לי עוד 4 שעות להיות באילת אני פשוט עולה על הרכב ונוסע. בדרך לשם כבר אברר באיזה מלון לשכור חדר. אם אני קובע עם מישהי, אז טריוויאלי מבחינתי שאני דואג לקחת ולהחזיר אותה, שאפתח בפניה את הדלת, במסעדה אני אשלם את החשבון, בדירה שלי ימתינו לה הדברים שהיא אוהבת לשתות/לאכול וכל דבר נוסף אחר שיכול להנעים את זמנה. זו לא תפיסה שובניסטית, חס וחלילה, אלא הכרה במציאות שאני כנראה מרוויח יותר מזו היושבת לצידי וגם מחווה ג'נטלמנית בעיניי. אבל אולי פה נעוצה הטעות שלי בעצם?

לא חשתי את זה עד היום, אבל כפי שציינתי לעיל - הפעם זה פשוט היכה בי; היא לא נראתה כה מוקסמת מנוכחותי, מתרגשת מהמגע שלי או מתלהבת במיוחד מהערותיי השנונות. (כן, אני קצת סובייקטיבי פה. מותר לי.) פתאום נזכרתי בחצאי משפטים שלה על כך שלא התייחסו אליה כה נחמד עד היום, שמעולם לא דאגו לה ככה ושאני טורח יותר מדי עבורה. אני לא רואה סיבה שלא להשקיע במי שאיתי, גם אם מדובר בקשר מיני גרידא, אבל אף פעם לא חשבתי שמישהי באמת תהיה איתי רק בגלל כסף/תנאים/יחס. יותר מזה - אני לא יודע מה דעתי על כך. זה באמת מפריע לי כ"כ? האם להיות עם מישהי בגלל יופייה זה יותר לגיטימי מאשר להיות עם מישהו בגלל הכסף שלו? אודה שאני חוטא בכך מידי פעם.

אני אולי חי באשליה, אבל מישהי פה יכולה להעיד על עצמה שהיא היתה/תהיה עם מישהו, שלא מיוחד בעיניה בשום צורה, רק בגלל מצבו הפיננסי והיחס שלו כלפיה?

ושום מילה על האזעקה שהעירה אותי היום בשמונה בבוקר. מתי הם יבינו שאנשים במרכז ישנים עד מאוחר? אי אפשר לדחות את השיגור לאיזה תשע, עשר?

השעה היתה 4:15 בבוקר כשפעמון הדלת צלצל. זה היה לא צפוי בעליל מצד אחד, אך כנראה שהגיוני לאור מה שהתרחש בארבע השעות האחרונות.

נאלצתי להפסיק את הכל ולגשת לדלת. כשהסתכלתי בעינית גיליתי שם ארבעה כחולי מדים הממתינים מעברה השני. אין לי בעיה עקרונית עם חשפנים, אבל ארבעה זה באמת יותר מדי לדעתי. אחד מהם צלצל בפעמון שנית. חזרתי לרגע לחדר השינה ולבשתי את הבוקסר שנזרק לו לקצה החדר.

כשפתחתי את הדלת האחד שצלצל בפעמון הציג את עצמו כשוטר במשטרת ישראל ואמר שהתקבלה קריאה על "אשה במצוקה שצועקת ללא הרף בשעות האחרונות". הוא שאל אם הכל בסדר ואז התקרב אלי באטיות ושאל בשקט "אפשר לשאול אם אתם באמצע יחסי מין?" בעודו רוכן לעברי.

השאלה גרמה לי מעט לגחך, אך עניתי לו שכן, זה בדיוק מה שקורה.

"אני לא רוצה להפריע", הוא ענה, "אבל אני צריך לראות שהיא בסדר."

ביקשתי מהם להמתין לרגע, סגרתי את הדלת ומיהרתי לחדר השינה. היא שכבה שם על הגב, סהרורית מרוב גמירות, עונג וכאב שגופה חווה ברציפות בשעות האחרונות. היא לא הבינה על מה אני מדבר כשאני אומר לה שיש שוטרים בדלת והיא צריכה להתלבש. היא סירבה לעשות זאת ורק מלמלה "לא, אבל אתה חייב להמשיך. זו בדיוק הנקודה שאני רוצה להגיע אליה, אתה חייב." ארבע שעות של הכנה, של בניה מחושבת של הסיבולת שלה, של אורגזמות שהלכו והתעצמו - והכל נגדע באיוושה אחת. בעודי מנסה לדבר אליה בהגיון, לשדל אותה שעליה להתלבש וזה כרגע לא נתון לדיון, התחלתי לפרום את החבלים הרבים שכיסו את גופה; ידיה היו מתוחות לצידי המיטה, רגליה מפושקות  וקשורות היטב, צווארה היה מתוח כלפי מעלה וקשר נוסף באזור החלציים שלה הצמיד את הרטט לדגדגן הרגיש שלה ורטט ללא הרף בעודי מצליף בה. אני מתחיל לשחרר את החבלים וממשיך לדבר אליה בעדינות ובאסרטיביות. קולות ההתנגדות שלה מתמעטים והיא מורידה מעליה את החבלים לאחר שהם מותרים. היא קמה באטיות, אך כמעט ומאבדת את שיווי המשקל, נשענת עלי בעודי אוחז בה ברגע האחרון. הגשתי לה את השמלה הקצרה והצמודה שהיא באה איתה וירדה זמן מועט לאחר שנכנסה לביתי, מסייע לה מעט ללבוש אותה.

צלצול נוסף נשמע בפעמון. הדקות הארוכות שלקח לי להתיר אותה כנראה שעוררו את חשדם את האורחים הלא קרואים. "בואי, את רק צריכה להגיד להם שלום והם ילכו." אני עדיין לא בטוח שהיא בכלל יודעת ומבינה מה קורה איתה כשאני מוליך אותה לחלל הכניסה לביתי.

אני פותח להם את הדלת והאחראי שדיבר עמי מקודם נכנס. הוא מסתכל לרגע מסביב ואז מתקדם שני צעדים לעברה. "הכל בסדר?" הוא שואל. היא מחייכת חיוך מבויש וסהרורי מעט ועונה "כן, הכל נהדר." הוא לפחות ענייני ומיד לאחר תגובתה היא מבקש סליחה על ההפרעה ויוצא. הם אפילו לא העירו לנו על הרעש, למרבה הפלא. כנראה שהשילוב של גניחות, אנחות והצלפות באמת הדאיג את השכנים מסביב יותר מאשר הרעש עצמו שהטריד את כל השכונה.

אני מדליק את האור בסלון ומושיב אותה בעדינות. מגיש לה כוס מים ומתיישב לידה. אני מסתכל עליה לרגע. "מזל שלא הדלקתי את האור בכניסה", אמרתי בעודי מחבק אותה, "אחרת הוא היה שם לב לכל סימני החבלים על הידיים והרגליים שלך, אך בעיקר לאלה שלאורך הצואר שלך." נראה לי שבמקרה שכזה הכל כבר היה נראה אחרת.

הדיון שהתנהל לאחרונה אודות מהות הכיתוב על גופן של בנות ישראל החסודות, גרם לי להרהר באופן כללי יותר בנושא שמלווה אותי שנים אודות סימנים בכלל.

העובדה שמישהי יצאה מפתח דלתי מסופקת תמיד גרמה לי אושר רב, אך כשאני יודע שמשהו ממני נשאר איתה (ועליה ובתוכה) לאחר מכן, זאת כבר תחושת סיפוק אחרת. ועדיין, למרות כל זאת, הרי שדעתי מעולם לא היתה שלמה עם אותם סימני תשוקה וכאב שהותרתי בגופן של נשים שבילו במחיצתי. אשה היא יצור כה יפה בעיניי, בעיקר כשמדובר באלה שחשקה בהן נפשי, אך היופי הזה מגיע לשיאו דווקא בעודו נתון למרותי, מושפל למרגלותיי, בעודי מחלל אותו, מחולל בו את קסמיי ומפליא בו את שפטיי. דווקא אז, החן העל-טבעי הזה הופך למשהו כה מוחשי ונגיש, כה מרטיט; יופי שניתן להריח כשאני מנשק את צווארה, לחוש מבפנים כשהוא עוטף אותי בעודי חודר לתוכה, לטעום אותו בעת ששפתיה מנשקות אותי, ולשמוע אותו כשהיא גונחת באופן לא מודע, פעם אחר פעם, בזמן שאני משתמש בה כרצוני.

זו חוויה מרטיטה ומרגשת לראות מישהי סופגת ומקבלת אותי ואת מעשיי; את המענג והכואב, את הרוך והאגרסיביות, מצליחה להכיל את הכל ולבסוף עוד נהנית לראות את גופה מעוטר כתוצאה ממעשיי. הבעיה היא שלעתים מפריע לי לכסות את ההדר האנושי הזה עם סימנים לאורכו ולרוחבו. אני כמעט מרגיש רע שאני מחלל את יצירת האומנות שרובצת למרגלותיי ומעוות את היופי הזה, גם אם באופן זמני בלבד.

הן, לעומת זאת, מאד החלטיות. אולי זה בגלל שאשה לא מסוגלת להעריך את הפאר הנשי הזה שבגופה שלה, אבל תהא הסיבה אשר תהא - היא תמיד תרצה שאותיר את עדותי על גופה. גם אם בהתחלה יהיה איזשהו ספק, כעבור יום היא תתקשר ותתגאה בעיטורים על גופה כשזיק של עליצות בקולה. בפגישה הבאה היא כבר לא תניח לי ותלחש באוזני בתחינה "סמן אותי". יש משהו בבקשה הזאת שאיני יכול להסביר, כי באותו הרגע כבר לא יהיה מקום לדילמה כלשהי ואטביע את חותמי עליה עם ידיי, חגורתי, שפתיי, שיניי, השוט שלי וכל אמצעי אחר שאמצא לנכון. אני יכול לשמוע אותה חושבת, בין הצלפה להצלפה, איזה סימן ישאר עליה הפעם; האם ורדרד שיעלם עוד כשעה או סגול שילווה אותה בימים הבאים; האם תחושה חמימה ורגועה או כאב שתחוש בכל פעם שתשב, תקום או סתם תלך, והאם סימן קטן ונחבא כמעט מן העין או כתם מפואר על גופה הצחור.

באופן מפתיע לכאורה, הדילמה הזאת נעלמת ואיננה כשזה מגיע לקשירות. כשאני קושר את היופי הזה, הופך את היצור הפראי והחופשי הניצב מולי לחסר אונים וכנוע, זה נדמה בעיניי למתנה יקרה שנעטפת לה בסרטי קישוט ותחרה; החבלים המסודרים על העור הרך, כמו אוריגמי שהופך פיסת נייר משובח לדרקון מפואר, כך הופכים לכה מרשימים על הגוף הזה ואף הופכים אותו ליפה יותר. הסימנים שישארו עליה לאחר מכן יהיו מסודרים שורות שורות, ויספרו את סיפורם של החבלים שבילו עליה הכי צמוד וקרוב שאפשר, לבד ממני שהייתי בתוכה.

יום למחרת, כשהיא תקום עירומה מהמיטה לשטוף את פניה, היא תחלוף על פני המראה הגדולה בסלון. היא תמשיך כמה צעדים ואז תעצור, תבין בדיעבד מה ראתה בזוית העין, ותלך כמה צעדים לאחור. היא תתייצב מול המראה ותסובב באטיות את גבה אליה; תביט בסקרנות על הישבן שלה, על גבה ושכמותיה, על כתפיה וזרועותיה. היא תהרהר כמה שניות, תחייך לעצמה ותפלוט בלי משים לב "יפה, זה ממש יפה".

אחד הדברים שלקח לי זמן להפנים בעבר היתה העובדה שאני מאד ויזואלי. כשאני אומר זאת, אני מתכוון שהגירוי הכי חזק עבורי הוא דווקא הויזואלי שבהם. אינטליגנציה מאד עושה לי את זה, יכולת כתיבה גבוהה מרגשת אותי, פתיחות מחשבתית ומיניות מטריפות אותי כל כך, אבל כשזה נוגע לרמה הכי בסיסית, פרימיטיבית ואינסטנקטיבית שיש, זה תמיד היה הגירוי החזותי שעשה לי את זה יותר מכל.

ידוע לכל שמירב המידע שאנו קולטים נקלט דרך חוש הראיה, אבל אצלי החיבור בין החוש הזה לגירוי המיני הוא ישיר ועוצמתי, שחוויה כלשהי שלא תכלול אותו מאד תפגע מבחינתי. אני מאמין שזה המצב אצל רוב הגברים לפי מה שיצא לי להבין עד עתה. לעומת זאת, הרי שאצל הנשים המצב שונה לחלוטין. אני לא רוצה להכנס כעת לדיון "האם נשים מתוחכמות יותר מגברים" (למרות שלדעתי יש משהו משוכלל יותר במכונה הקרויה "אשה" על פני המכונה הקרויה "גבר" ומשם בדיוק נובעת ההנאה שלי בשליטה על נשים), אבל רוב הנשים שפגשתי התגרו הרבה יותר מגירוי ורבאלי, טקסטואלי או ווקאלי, מאשר גירוי חזותי ישיר כלשהו. ברור לי שאשה תעדיף גבר שנראה טוב על פני אחד שלא כשזה הקריטריון היחיד, ואם אציב בפני מישהי תמונה של בראד פיט למשל, היא כנראה לא תסרב לעשות לו טובה, אבל אני יכול לפחות להעיד על ידידותיי הקרובות, שאם הבחירה תהיה בין דוגמן הורס לזמר החביב עליהן, הן תמיד ילכו על האחד שעושה להן רטט באוזניים מאשר זה שעושה להן נעים בעיניים. אשה, ברוב המקרים, תתרגש הרבה יותר מהחוויה שהיא מקבלת מהגבר שניצב מולה (לידה או מעליה), מאשר המראה הסטטי שלו. זו הסיבה העיקרית שברוב ההופעות אני יכול לראות נשים סביבי טורפות את הסולן עם העיניים, בעוד שאני הייתי טורח להשקיע בזמני ומרצי רק בשתיים או שלוש אומניות שאני מכיר, וגם הן ממש לא בראש הרשימה.

הדבר הזה בא לידי ביטוי בכל כך הרבה דברים. חלק לא מבוטל מהנשים יעדיפו סקס בחושך או באור מעומעם, בעוד שאני מעדיף (וכנראה רוב הגברים) כמה שיותר אור. רובן מתרגשות מתחושת חוסר האונים ואי הידיעה כשאני מכסה את עיניהן; זה רק עושה להן טוב שהחלק הויזואלי יוצא מהמשוואה עבורן וכעת הן יכולות להתרכז נטו בתחושות ובאווירה שאופפת אותן. אותו אפקט אגב מתרחש כשאני קושר מישהי - היא כבר לא צריכה להטריח את ראשה היפה במה ואיך לעשות, אלא רק להתרכז במה שאני מעניק לה.

חשבתם פעם מה קורה ב"דוגי סטייל"? אני זוכר שיום אחד צילמתי מישהי כשישבנה המפואר למרגלותיי בעודי נמצא עמוק בתוכה. כשהראיתי לה את התמונה אחר כך היא פערה עיניים ואמרה "יש לכם נוף ממש נפלא משם". רק אז הבנתי באמת, שבניגוד למראה הנגלה לעיניי מנקודת ראותי, הרי שהיא כמעט לא רואה כלום בתנוחה הזאת. אני מאמין שאם היתה תנוחה שהייתי רואה בה בקלוז אפ את המזרון צמוד לפנים שלי, כנראה שלא הייתי ממש מחבב אותה, אבל אצל רוב הנשים זה בכלל יתרון.

גברים לעתים מתקשים להבין איך מה שעובד עליהם לא עובד עליהן. לעתים קרובות מדי יוצא לשוחח עם מישהי, שמספרת לי על מישהו ששלח תמונה של איבריו המוצנעים בשלב מוקדם מאד של ההכרות ביניהם. נעזוב לרגע את העובדה שלרוב הגברים יש סיבה ראויה מאד שהזין שלהם צריך להיות להשאר מוצנע (לידיעתכם, תמונות בתקריב מטורף לא ממש עובדות), הרי שהצעד הפתטי הזה לא יגרום לאף אחת להגיב ב"בוא הנה וקח אותי עכשיו!!!11". אם זכיתם לפנים יפות, שיער מפואר או השקעתם את זמנכם בחדר הכושר וסט ריבועים נאה מעטר את בטנכם, הרי שזה דבר הראוי להתפאר בו. לעומת זאת, הזין המדולדל והעלוב שלכם לא. ועדיין, גם אותה אחת שתתרשם מגופכם הנאה תשמח לגלות שיש גם משהו בקנקן. אולי גבר יכול להסתפק ב"תהיי יפה ותשתקי", הרי שרוב מוחלט של הנשים יעדיף מעבר לכך.

אז אין ספק שטקסטים זה נחמד, גירוי אינטלקטואלי זה ממש מרגש ושיחות לכשעצמן מאד עושות לי את זה (בעיקר כאלה עם רמיזות מיניות וכפלי משמעות שנונים), אבל למרות הכל אין דבר שיוכל להשתוות לתמונה שלא משאירה יותר מדי מקום לדמיון שאני מקבל באמצע היום.

כזה אני. רדוד.

"אני צריכה הפסקה. לא יודעת לכמה זמן." היא אמרה לי כשאני יכול לשמוע את השבר בקולה. "כשאחזור, אם אחזור, אשמח לראותך שוב."

ההכרות איתה הייתה קלאסית מבחינתי: הודעה, הודעת תגובה, הודעה נוספת ומעבר לטלפון. היה לה קול רך ומתוק, היא הייתה רגועה וכה אינטליגנטית, היה ניתן להתמכר בקלות לשיחה עמה. כבר באותה השיחה קבענו להפגש בערב, אך בסוף דחינו זאת ליום למחרת. בנוסף לכל האמור לעיל, היא הייתה ישירה וכנה מהרגע הראשון, ידעה בדיוק (או חשבה שהיא יודעת) מה היא רוצה ולא חששה גם כשהצבתי בפניה אתגרים.

היא הבהירה לי שהיא מחפשת סשנים מזדמנים, איזה מישהו אקראי שיכלה בה את זעמו וישלח אותה לדרכה. התיאור הזה נשמע לי ממש רע, כי בניגוד לסקס גרוע שיגמר כנראה באכזבה, פה היא מעניקה כוח למישהו שברוב המקרים לא יודע כלל מה לעשות איתו. With great power comes great responsibility, אומר הפתגם הידוע, אבל רוב הגברים שאני נתקלתי בהם לא שמעו על הסיפא של המשפט הזה.

מסתבר שהייתי הראשון שהיא נתקלה בו באתר ההוא והיא עדיין לא חששה. פגשתי אותה בגן ליד הבית שלי, היה יום קריר והיא לבשה חצאית קצרה, גרביונים צמודים וחולצה שחורה, שפתח ענק בצורת מעוין חשף את קימורי שדיה מבעד אליה. "שנכנס?" שאלתי, והיא רק הנידה בראשה ואחזה בידי המושטת, שסייעה לה לקום. היא הייתה גבוהה וזקופה (1.75 מ' ללא העקבים) והליכתה הייתה מדודה ואלגנטית. כשנכנסנו אלי, העמדתי אותה במרכז החדר ובחנתי את גופה. התחלתי לקלף מעליה את הבגדים, שכבה אחר שכבה; מסיר מעליה את הז'קט שלבשה ומניח אותו בצד, מלטף את ראשה ברכות ובזמן שאני מנשק את צווארה הסרתי באטיות את החולצה, התרחקתי לרגע והשלכתי אותה הצידה.

"חזייה".

"חזייה?" היא חזרה אחריי.

"כן, חזייה. מה היא עושה פה בדיוק?"

"מה... מה זאת אומרת?"

"בתיאור שפירטת לי אתמול לא הייתה חזייה."

"אני... אני..."

"כן, אני מבין לחלוטין שאת, את ואת. נראה לך שאת מגיעה לכאן עם פריט כלשהו שלא תואם איתי מראש?" לחשתי באוזנה בעודי מושך את שיערה אחורה. אחזתי בחזייה שלה בחוזקה ותלשתי אותה ממנה. היא עמדה לרגע בהלם מוחלט, אך לפני שהספיקה לפלוט משהו מפיה, סובבתי אותה והפטרתי "טוב, בואי נראה אלו עוד הפתעות ופרטי לבוש לא קרואים הכנת לי".

בשאר הפרטים היא דווקא דייקה. נעלי העקב הוסרו ואיתם הגרביונים, החצאית נזרקה הצידה ומתחתיה לא היה מאום, בדיוק כפי שאמרה. היא עמדה שם עירומה לחלוטין, בזמן שאני מניח באטיות את כל החבלים על השולחן ולאחריהם את החגורה, הקיין, הסרגל והשוט. אני אוהב את הרגע בו המבט הזה צץ, ציפיה מהולה בחשש ופחד, יראה והתרגשות, חיוך קטן מלווה בנשימות כבדות ורטיבות הולכת ומתגברת בין הרגליים. העמדתי אותה מולי בפישוק קל, ידיה מונחות לצדי הגוף, וקשרתי את פרק ידה לירך שלה, דואג בכל מעבר החבל בין רגליה להעביר את האצבעות שלי על הכוס הנוטף שלה. הידקתי את החבל במקום, קשרתי אותו ועברתי לצד השני, בדיוק באותו האופן. כשסיימתי את הקשר השני, היא עמדה מולי ללא יכולת להזיז את ידיה, כשהן צמודות לגופה החשוף והיפה. אחזתי בחבל נוסף מהשולחן והתקרבתי אליה, הרמתי את שערה וכרכתי את החבל סביב צווארה, דואג לעשות זאת באופן מסודר בכל סיבוב נוסף ולבסוף קושר ומאבטח אותו. בדיקה קלה לחבל הראתה שהוא לא מתהדק גם כשמופעל עליו לחץ (וזה הבסיס בכל קשר שעושים), בדיקה חזקה יותר נעשתה כשמשכתי אותה אלי עם החבל שאחזתי בידי. היא נאלצה לציית לכריכה סביב צווארה מבלי יכולת להתנגד. העמדתי אותה במקום שחשקתי והעברתי את החבל מצווארה, בין רגליה (כשהחבל הכפול לופת את הדגדגן שלה מכל צד), במעלה הישבן והגב שלה עד למוט שמעליה. מתחתי אותו היטב, עד שהיא כמעט נעמדה על קצות האצבעות, וכל תנועה שלה הפעילה לחץ על הכוס שלה והדגדגן העדין שלה בפרט. התחלתי להצליף בה לפי הסדר: ספאנקים, חגורה, קיין, שוט, סרגל וחוזר חלילה. בכל פעם האצתי את הקצב, הגברתי את עוצמת המכות והגניחות שלה גברו בהתאם. היא רקדה מולי על קצות אצבעותיה בעודה סופגת וגונחת מכל מכה שנחתה עליה, כל מנוחה שלה לוותה בכאב גדול אף יותר, כשחשה באמת את עוצמת המכות שספגה. דאגתי להעביר את ידיי בעדינות דווקא על האזורים הכי בוערים בגבה וישבנה. כשהבחנתי שהיא כבר לא יכולה יותר, הצלפתי בה עוד קצת, מגביר את הקצב והעוצמה ממש לקראת הסוף, ואז אחזתי בה ושחררתי את החבל שהחזיק אותה במקום. היא נעמדה לרגע על רגליה, הסתובבה אלי וקרסה על ברכיה בזמן שאני אוחז בה.

זה היה בדיוק המקום בו חפצתי בה. בזמן שהיא מנסה להסדיר את נשימתה הסרתי את מכנסיי, אחזתי בשיערה ובבת אחת החדרתי את הזין שלי לפה שלה. ראיתי אותה אוזרת כל טיפת כוח שנותרה בה ועושה הכל כדי לענג אותי בשארית כוחותיה. ידיה היו קשורות, גופה היה חבול וכואב, רגליה כושלות וכל חלק בה התרכז בזין שלי שתקוע עמוק בגרון שלה.היא הייתה טובה, כה טובה עד שהייתה השנייה בלבד שהצליחה להכניס אותי עד לעומק הגרון שלה. כה עמוק הייתי בתוכה, שיכולתי ממש לחוש את אפה נמעך על הבטן שלי ואת הלשון שלה מלקקת לי את הביצים בזמן שהזין שלי כה בולט בגרונה. המשכתי לזיין אותה ככה, נותן לה לנשום רק כשאני יוצא מהגרון שלה, חוזר פנימה וחונק אותה עם הזין שלי. בשלב מסוים לא יכולתי יותר והשלכתי אותה על המיטה. כל חלק בי רצה לזיין אותה ולא היה רגע ראוי מזה. היא התכנסה שם קשורה ומקופלת ואחזתי ברגליה, פישקתי אותה וחדרתי אליה כה עמוק שיכולתי לחוש את רגליה רועדות ומנסות להתנגד. לא היה בכך טעם, המשכתי לזיין אותה עם כל משקל הגוף שלי, חודר אליה עמוק וחזק, יוצא ממנה ונכנס אליה עד הסוף, נותן לה להרגיש בדיוק איך אני פותח אותה פעם אחר פעם. אחרי כמה גמירות שלה גלגלתי אותה על ברכיה וזיינתי אותה כשהחזה שלה צמוד למיטה וישבנה כלפי מעלה. הסימנים שהיו עליה הבהיקו וכל מה שהייתי צריך הוא להוסיף ספאנקים מידי פעם, בהתאם לקצב שבו זיינתי אותה, כדי לגרום לה להתפתל מכאב. היא כבר לא ידעה מה מציף אותה יותר, העונג או הכאב, אך זה רק גרם לה לגמור בחוסר שליטה מוחלט. מאותו רגע גופה היה ככלי נגינה בידיי ולי רק נותר לגמור את ההלל בהדרן נוסף עמוק בתוכה.

יום לפני המשפט הפותח את הפוסט הזה, היא סיפרה לי שהיא נפגשה עם ארבעה נוספים מאז פגישתנו, ושכולם היו במקרה הטוב בינוניים ובשאר המקרים משעממים וגרועים. "גרמת לי להאמין שכולם פה ברמה שלך, אבל גיליתי שלא." אמרה כשהיא בדרכה למפגש עם הזר החמישי. "תתקשר אלי מחר, אספר לך איך היה ונקבע מתי נפגש." כשהתקשרתי אליה למחרת, היא אמרה לי את המשפט שמצוטט בהתחלה.

היא סיפרה לי שמעולם לא נאלצה להגיד את מילת הבטחון שלה והפעם נאלצה להשתמש בה פעמיים, שזה היה בלתי נסבל והיא נאלצה לעצור באמצע, שהיא צריכה לחשוב על הכל מחדש והיא לא יודעת אם תרצה לחוות משהו כזה שנית עוד שבוע, חודש או אף פעם. "כשארגיש בטוחה שוב, מבטיחה שתהיה הראשון שאתקשר אליו." אמרה ונעלמה.

היא לא הראשונה שפגשתי שחיפשה אחר "האחד שישבור אותה", אחר הסשן שיגרום לה להתרסק באמת ויפרק אותה לגורמים. בכל פעם שאני נתקל במישהי כזאת, אני מנסה לגרום לה להבין שהיא לא באמת רוצה להגיע לשם, כי האור בקצה המנהרה הזאת הוא רק הרכבת שבאה ממול ולא שום דבר אחר. החוכמה היא לא לשבור מישהי, כי צריך בדיוק שתי דקות וחצי כדי לעשות זאת - שתי דקות לקשור אותה, וחצי דקה כדי לדפוק לה פטיש ברגל או לתלוש לה את הציפורן עם צבת (מבטיח לכם שזה פשוט ומאד כואב). אני יכול להתחייב לכל אחת, שאחרי זה היא תשבר למיליוני רסיסים ולא תרצה שאף אחד יגע בה כנראה לעולם. וכן, אני אומר זאת רק מתוך תסכול וכעס.

זה צריך להיות אחרת לגמרי. מישהו שיגרום לך להגיע כמה שיותר נמוך (וגבוה), צעד אחר צעד, שיוביל אותך עד לקצה, ואז כשתגיעי לשם, ייתן לך את הדחיפה האחרונה, יגרום לך ליפול לתהום החשוכה והעמוקה, ויהיה שם כדי לתפוס אותך ברגע האחרון ולחבק אותך. כל דבר אחר הוא לא זה. פשוט לא זה.

Together we stand

Divided we fall

הכניסה לביתי מלווה בשקט מוחלט, רק המזגן לוחש לו ברקע את אווירו החם בעוד המנוע המחרחר בחוץ לא נשמע מבפנים. נסיונות שוא שלה למצוא משהו ראוי שיהיה ברקע מובילים אותי לברירת המחדל בשעת הדחק. שֵם האלבום גם לא יכול להיות ראוי יותר לאירוע.

ידיה משוכות מעלה בחבל, שעולה עד למוט שמעליה ויורד מטה לעטוף את צוארה. בכל רגע נתון היא יכולה לבחור - להרים את ידיה ולנשום או לתת להן מרגוע במחיר האויר שהיא נושמת. רגליה גם קשורות זו לזו ולא מאפשרות לה לפשקן ולהתייצב. במקביל לכל זאת, החגורה שלי מצליפה בה, פעם אחר פעם. היא נחה למס' שניות בזמן שאני מחליף את החגורה לקיין וממשיך הפעם במכות מדויקות יותר (למרות נסיוני הרב עם החגורה, הרי שקיין לעולם יהיה מדויק וממוקד יותר). אני מושך את שערה אחורה, ראשה נמשך אחריו, וכעת אני רואה את הלחלוחית בעינה. אני משליך את ראשה קדימה, כשהפעם אני אוחז בשוט הזנבות ומצליף בשכמותיה ובישבנה, דואג לכסות את האזורים המועטים שעוד נותרו בצבעם המקורי. מידי פעם, כשהיא נכנסת לסאב ספייס שלה, אני נאלץ למשוך את שערה ולגרום לה לפלוט אנחת כאב חדה, כדי שאוכל לדעת שהיא אכן נושמת ומגיבה כראוי. כשגופה כבר סגלגל ודואב, אני לוקח את סרגל המתכת הארוך המונח לידי וממשיך עם מכות קטנות וקרות שגורמות לה לנסות להמלט מהן ולהתנועע בחוסר אונים. מידי פעם אני מסובב את הסרגל וחורץ חריצים בגופה הדואב, מהשכמות לאורך הגב, דרך הישבן ואז למטה עד הקרסול. כל חלק בה סומר כשאני עושה את הדרך הזאת מעלה, רק בצד השני של גופה. אני מאיץ את הקצב בהתאם למוזיקה שברקע, המתופף נסחף לתוך המוזיקה כשהכינורות מלווים אותו ואני מצליף בה פעם אחר פעם, נסחף אל גניחותיה הקצובות. כשהשיר נגמר אני מרפה מהשוט וניגש אליה, מחבק אותה.

החבלים מותרים ממנה במהירות, וכשהיא כבר לא קשורה כלפי מעלה היא מושלכת על המיטה. אני אוחז במותניה, מעמיד אותה בדוגי, כשהיא עדיין ממוסטלת, וחודר לכוס הרטוב שלה בבת אחת. לבשרה הדואב והרגיש מצטרף כעת כאב עמוק וחזק מבפנים, שהולך וגדל עם כל חדירה. כאב מהול בעונג שוטף את כולה, כשהיא גונחת בשארית כוחותיה, מתכווצת עלי פעם אחר פעם ואני ממשיך לזיין אותה בלי רחמים. כשאצא ממנה, אבחין שהזין שלי זכה לשכבת ארגמן דקה. כנראה שהפעם לקרוע אותה לא היה רק מטאפורה.

כעבור שעתיים, אנו סוף סוף משביעים את רעבוננו. כשאנו מסיימים, הגבר הנוסף שיושב איתנו סביב השולחן ניגש אליה ומתחיל לעסות אותה בעדינות. הוא מסיר ממנה את הגרביונים הצמודים שלה וביחד איתם את התחתונים. הוא מפשק אותה בעדינות ומתחיל לרדת לה. אני בינתיים רק צופה מהצד, מתרגל בעצמי לסיטואציה. היא שולחת לעברי יד ומניחה את ראשה על ברכי. ידי חולפת ברכות על ראשה בזמן שהוא יורד לה, מאיץ את הקצב ומנסה ללמוד אותה. אני עדיין לא עושה מאומה, ממתין שהגברת השניה תצא מן המקלחת. כשהיא יוצאת לבסוף, הוא מפסיק לרגע ממלאכתו וניגש אליה, מדבר איתה ברכות ומפשיט גם אותה. אני עדיין נהנה מהתצוגה המתרחשת מול עיניי, איך שלושתם מנסים להשתלב להם בין ים הידיים והרגליים הממששות, בוחנות ומתגופפות להן. כשהעלמה המקולחת נשכבת על השולחן בסלון, אני תומך בה ומשעין אותה עלי בזמן שהם משחקים בה, טועמים אותה. אצבעות אחרות כל פעם חודרות לגופה והיא כבר עוצמת את עיניה ומתמסרת לשלל הידיים שעוטפות אותה מבפנים ומבחוץ. בשלב מסוים היא פוקחת את עיניה ומסתכלת עליי, מנצלת הזדמנות שבה שניהם מתנשקים ומסתובבת לעברי. היא עדיין על השולחן ולא חושבת פעמיים, שולחת את ידיה לכיוון המפשעה שלי, אוחזת בזין ומתחילה למצוץ אותו, תוך כדי שהיא יורדת מהשולחן ומתמקמת על ברכיה. אני מביט לצדי וחש לרגע בסרט, כאשר החברה שלו יורדת לי, כשהוא ישוב לצידי על הספה והנשלטת שלי יורדת לו. הן נוגעות אחת בשניה מידי פעם בזמן שאני מסיט את מבטי ונהנה לראות את שתיהן עמלות כ"כ לספק אותנו. בשלב מסוים הוא אוחז בה ומושיב אותה עליו. התנועה לידי הולכת וגוברת, עד שאני מחליט שיותר נוח לי להמשיך דווקא בחדר השינה. אני כמעט נאלץ להלחם בזו שבין ברכיי כדי שתרפה מן הזין שלי שנמצא עמוק בפיה ומושך אותה בשיערה אלי. אני מוביל אותה לחדר השינה וזורק אותה על המיטה. אין פה יותר מדי מקום לספק כשהיא מציבה את עצמה בדוגי, מצמידה את החזה שלה למיטה ומפשקת את שפתיה. כשאני חודר לתוכה, אני מבין שהחבר שלה שומע את גניחותיה ההולכות וגוברות וזו כנראה הסיבה שהוא מצטרף וצופה במתרחש בזמן שהזין שלו עדיין תקוע בתוך הנשלטת שלי. כשהיא הראתה סימני עייפות, פשוט התחלפנו ביננו (הפסקה של כמה שניות זה מספיק) והמשכנו כל אחד, עם גוף מוכר יותר. כשהעייפות גברה עלינו מצאנו את עצמנו נרדמים בטור עורפי, כשגוף נשי עירום, לוהט ורך נצמד אלי מקדימה ומאחורה.

התעוררתי בבוקר כשהזין שלי זקור בתוך פה שעמל עליו קשות (וקיבל יחס בהתאם). דבר הוביל לדבר והמשכנו לסבב ב', שהיה, בלית ברירה, קצר בהרבה.

היא אבל לא הסתפקה בכך ודאגה לעצמה בזמן שהזוג האחר הלך להתאוורר לו מעט בחוץ. כשהצטרפתי אליה מאוחר יותר, דאגתי להשאיר את חותמי גם על החזה שלה. על כל מקרה, שתדע בדיוק למי היא שייכת.

אני עד היום לא מבין למה בטפסי הרשמה ליד "מין" אף פעם אין את האפשרות לבחור "אגרסיבי".

מה זו ההגבלה המעצבנת הזאת?