אתה בן 42, אבא, ידוען (סלב בלע"ז), מיליונר, עושה מוזיקה די בנאלית וכותב מילים די עלובות (עצה: יש אנשים שצריכים לכתוב למגרה. אתה, לעומת זאת, צריך לכתוב ישר לפח) ויש בנות שפרסום וכסף כנראה מאד עושה להן את זה. הן אולי אפילו באמת אוהבות את המוזיקה שלך, ר"ל, אבל זה כבר עניין של טעם (גרוע). בכל מקרה, עד לפה אני רק יכול לפרגן וגם אם אני מקנא קימעה, מספיק לי לשמוע שיר אחד שלך וזה עובר, אז נשאר ממש רק פרגון.
ולמען האמת, נראה שהן באמת נראות נהדר, לפחות לפי התמונות שרצות פה באינטרנט. גם לא נדון כרגע בעניין הגיל שלהן, כי זה עניין רגיש ואולי זה יפגע איכשהו בחקירה המאד רגישה שמתנהלת כעת ושום דבר לא יצא ממנה, ואני, כאמור לעיל, מפרגן. רק מפרגן.
"זה לא מפתיע כ"כ לאור העובדה, שלא ישנו הרבה הלילה."
"דווקא ישנו בסדר."
"לישון בין שתיים בלילה לשש בבוקר מספיק לך?"
"באמת? הלכנו לישון בשתיים?"
"כן, התחלנו בעשר וסיימנו באזור שתיים. ואז בשש הערתי אותך לסיבוב נוסף שנמשך עד שיצאתי לעבודה."
"אז באמת לא ישנו הרבה. ועדיין מוזר לי שאני כ"כ עייפה, אחרי סקס אני תמיד עירנית."
כעבור ארבע שעות היא תתקשר להגיד שבנוסף לעייפות גם כואב לה הגרון. מאותו רגע אתה מבין ששעון החול אוזל ויש לך עוד כמה שעות של אושר לפני שתהפוך גם לזומבי. כן, ככה זה בדיוק כשאתה מקבל עירוי רוק ויראלי בכמויות מכובדות, במיוחד כשהוא מגיע מג'ינג'ית לוהטת (זה לא באמת קשור, אבל היא באמת ג'ינג'ית לוהטת).
אז אתה מרים טלפונים, מריץ דברים, דוחה פגישות, מארגן אורגיות, תולה שלטים, כונס כנסים, כונס נכסים, כותב צוואה, מבטיח הבטחות, לוקח הלוואות ולבסוף הולך להופעה של אסף אבידן (אחלה הופעה, אגב) שלאחריה אתה מוצא את עצמך שוכב במיטה ובקושי זז.
אז כל מי שמעוניין/ת לתרום מרק עוף, ניתן לקבל את הכתובת המלאה במייל.
תודה בשם עש"ן - עמותת שולטים נפגעי סשנים (ע"ר).
(אנו מקבלים גם תרומות ומוכרים להחזר מס)
נ.ב.
לכל אלה שהציעו לי להרביץ לחצופה - תודה על ההצעה, זה בדיוק מה שעשיתי בפגישה עצמה וזה לא ממש עזר (אבל לפחות היה ממש מהנה).
כן, אני אמנם לא זקן, אבל ההבנה של ערך החיים וההבנה של הזמניות שלהם זה משהו שמכה בך רק לקראת סוף שנות העשרים של חייך. כל מהותנו פה היא אחת - זמן. להרוויח זמן וכמה שיותר ממנו, לפני שנעבור לתחנה הבאה, שהיא ככל הנראה האחרונה (למרות שכמה דתות יחלקו עלי).
כשאני מסתכל על מה שעשו מנהיגים בעבר ובתור ילד, נער או סתם צעיר פוחז, הייתי כה מתוסכל מכך שמעשיהם מלכתחילה נועדו לכשלון, סתם אקט שמראש שעון החול שלו כבר החל להתרוקן. דוגמאות לכך לא חסרות אפילו מהעת האחרונה: כל המבצעים בצפון הארץ נגד החיזבאללה, החל משנות ה-90 ואילך, היו כאלה שגררו הסכם הפסקת אש מאד מוגבלת שידוע מראש שלא יחזיק מעמד, המהלכים שלנו בדרום נגד החמאס בעזה בכלל ועמוד ענן וההסכם שלאחריו בפרט. הרי ברור שחמאס מתחמש והסבב הבא כבר באופק, אז למה מלכתחילה להסכים לזה? למה?
זמן. כי זה מה שיש לנו פה בסה"כ. עוד קצת זמן...
מהרגע שנולדנו גופנו מתוכנת להשמדה עצמית. תיאורטית, הגוף היה יכול להתקיים כמעט לנצח לולא אותו מנגנון שגורם לתאים להתנוון ולקצב ההתחדשות לרדת עם השנים. ההבדל בין חולה סרטן שזמנו קצוב ועובר טיפולים קשים כדי להרוויח עוד יום על פני האדמה לביננו הוא שאנו פשוט לא ערים ומודעים כ"כ לשעון החול שלנו שנגמר לו. הוא פשוט רואה זאת מול עיניו ואנו, לעומת זאת, חיים בהכחשה.
קראתי פעם ציטוט של בגין שאמר שאם חוזה השלום עם מצרים יחזיק אפילו רק עשרים שנה הוא שווה את המחיר. זה בטח מה שחשב לו צ'מברליין כשאץ לו בשמחה להכריז על בוא השלום לאחר הסכם מינכן עם היטלר, רק שהוא אפילו הגזים ממש וטרח להכריז על בואו לנצח. הבוז שהרעיף עליו צ'רצ'יל באומרו: "בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה, היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה", היה בהחלט ראוי. לצערנו הוא צדק.
כן, דברים שרק עם הזמן מבינים, כמו השיקולים של להרוויח זמן כעת מול אסון גדול יותר בעתיד, הם מנת חלקם של מנהיגים ועל כך אני לא מקנא בהם. אני רק מקווה שהם ישכילו לעשות את השיקולים הנכונים, כי אין לנו הרבה זמן לבזבז על מלחמות.
מניחים את האורז במסננת, ושוטפים במים קרים עד שהמים הניגרים נראים נקיים ולא עכורים.
מעבירים את האורז לסיר ומוסיפים את המים. משאירים את האורז במים למשך חצי שעה לפני הבישול. לאחר חצי שעה, מבשלים על אש בינונית ומביאה לרתיחה.
מנמיכים את הלהבה, מכסים, וממשיכים לבשל עוד רבע שעה. מסירים את הסיר מהאש ומשאירים מכוסה כרבע שעה.
מערבבים במחבת את החומץ, הסוכר והמלח. בוחשים ברציפות על אש קטנה עד שהסוכר נמס, ונמנעים מלהגיע לרתיחה. מסירים מהאש ומצננים.
מעבירים את האורז החם לקערה. מפרקים את הגושים ומפרידים את גרגרי האורז.
לתוך הסיר יוצקים בהדרגה את תערובת החומץ, ובוחשים כך שהחומץ ייספג באורז. היזהרו שלא להרטיב את האורז יתר על המידה. עד זמן השימוש באורז רצוי להניח על הקערה מטלית נקייה, ולשמור אותו בטמפרטורת החדר.
אופן ההגשה
לוקחים את הנשלטת ומפשיטים אותה מבגדיה. יש להציב אותה בעמידת שש לפני מקום הישיבה ולוודא שהיא יציבה.
לאחר מכן, לוקחים את הסושי (שהוכן לעיל או הוזמן לחלופין) ומניחים אותו בצורה מסודרת על גבה. מומלץ להניח מעט כל פעם ולחדש את המנות, כדי לאפשר סידור נוח ויעיל. במקרה ויש שני שקעים קטנים בגב התחתון, ניתן להניח בימני את רוטב הסויה ובשמאלי את הג'ינג'ר בצורה מסודרת.
מומלץ להחזיק כמה זוגות מקלות סיניים בבית - זוג אחד ישמש לתפיסת הלשון עם גומיות בכל צד (מאד יעיל) והאחר ישמש לאכילה. זוג נוסף יכול לשמש כאיום אנאלי למקרה והיא תחליט שלא לשבת בשקט כעבור זמן מה.
אז אני מבין שכתיבה בפרט ואומנות כלשהי בכלל זה משהו שאכן בא יותר לידי ביטוי כשעצובים ונוגים. בתור אחד שכותב לעתים (וקטונתי מלהגיד שאני עושה זאת בצורה יוצאת דופן) אני מאד מזדהה עם כתיבה נוגה והתחושות העזים הנובעים מעצב או קנאה, אבל למה רוב מוחלט של הבלוגים פה, בעיקר אלה שנוגעים למיניות, אגב, שקועים במ"ט שערי עצב ודכאון? מה לעזאזל קורה פה? כן כן, גם אני הייתי מתבגר ממורמר שלא ממש מבין את ערך חייו וברור לי שאני כותב את חוכמות חיי בדיעבד, אבל לא יצא לי פה להתקל בפוסט שגרם לי להבין שהדובר (ובעיקר דוברת) עובד ככורה פחם, איבד את הוריו בגיל 7 ונאלץ לפרנס את משפחתו. נהפוך הוא, רוב אלה המתלוננים הם אנשים שאני יכול להגיד שבוודאות יש להם רווחה כלכלית, השכלה נאותה וחיים די טובים בסה"כ. כה טובים שיש להם זמן להתבכיין על זה בנוחות יתירה.
באמת, אף אחד כבר לא מזדיין פה באושר? אף אחת פה לא עושה סקס כשטוב לה? מה קרה לשירות עם חיוך? הירידות הכי טובות שקיבלתי בחיי היו מכאלה שראיתי את החיוך נמרח להן על הפנים מרוב אושר (בהתחלה זה רק החיוך) ורק מזה שהן עושות זאת. כל האווירה היתה אחרת. אני בטוח שזה הדדי, אגב. (אני גם מאמין בשירות עם חיוך. ולשון. ואצבעות.)
בכל אופן, לפני שאסטה מהנושא, אני חושב שכולנו פה צריכים קצת יותר להעריך את מה שיש לנו. וכותב זאת אדם שכבר פאקינג שבועיים עובד לו מתשע בבוקר עד שמונה בערב לפחות בלחץ מטורף. אז סיבות להתלונן תמיד תהיינה, אבל בזמן שיש בחוץ גל פיטורין גם בתחום ההייטק, החברה שלי רווחית ויציבה, העבודה שלי מסקרנת ואני כמעט כל יום לומד משהו חדש, כך שבשורה התחתונה אולי יש על מה, אך אני בוודאות לא צריך להתלונן.
השם שניתן לאותו איבר מעולם לא היה יכול להיות מדויק יותר.
הוא לכשעצמו חסר כל תועלת. אדם שרואה בזין שלו (גדול ככל שיהיה) מטרה ולא אמצעי, מפספס את כל הפואנטה. כלי המלחמה הזה ניתן כדי להלחם ולכבוש, כדי לחדור ולהכאיב, כדי לענג ולבעול, כדי לזיין, לסמן ולחדור.
כשאת נצבת כך מולי, גבך קעור אחורה ושיערך אסוף בידי, ישבנך אדמדם ורגיש מהספאנקים שחטף וכולך מיוזעת וחוששת, באותו הרגע אין שום דבר בעולם שיכול להיות מושלם יותר מאשר לחדור עם הזין שלי עמוק לתוכך; להכאיב לך, לענג אותך ופשוט לזיין אותך, לבעול אותך עד לאובדן חושים, לחדור לתוכך ולתת לך לעטוף אותי, להשפיל אותך עד עפר ועדיין לתת לך להרגיש עד כמה אני חושק בך, רוצה אתך ותאב אלייך.
שום דבר לא יכול לבטא זאת טוב יותר מאשר הזין שלי שתקוע כרגע. עמוק. בתוכך.
ככה זה כששנינו עסוקים. מסתבר שכדי להפגש צריך ממש להשתדל ולתאם תאריכים, אך יש דברים שאכן שווים זאת.
נפגשנו ביום חמישי לאחר עוד יום עבודה של 11 שעות שעבר עלי. אספתי אותה מת"א בשעה 23:00 וכבר התחלתי לחוש את העייפות נוחתת עלי, אבל תמיד משמח אותי לראות אותה, גם אם כוחותיי כבר אינם איתי. היא נכנסה לרכב והתחלנו את הנסיעה המהירה לביתי הקט. נאלצתי להשתלב בתנועה בחופזה ולכן לא הספקתי לנשק אותה בכניסתה, אך כשעלינו על איילון כבר יכולתי לשלוח את ידי הימנית ולהניח אותה על ירכה. היה כיף להתבונן עליה לאחר זמן רב כ"כ והתחלנו להתעדכן מעט בכל שהתרחש בזמן שבו לא התראינו. התנצלתי מאד על העייפות שתקפה אותי, אך היא היתה כה מבינה ומתחשבת כתמיד. לכולנו היה שבוע ארוך והשעה המאוחרת יחסית בה נפגשנו לא הועילה במיוחד לנושא.
כשיצאנו מהרכב לבסוף יכולתי סוף סוף להתקרב אליה, לחבק אותה חזק ולנשק אותה. היא כה קטנה שזה תמיד מפתיע אותי מחדש וגורם לי לחייך. אני פשוט יודע שאני יכול להרים אותה ביד אחת ולסחוב אותה כבובה עדינה על כתפי, אבל הנחתי שאמצע הרחוב זה לא המקום הראוי לכך...
כשנכנסו אלי לדירה התנצלתי מעט על הבלגן. בשבוע כה עמוס לא הספקתי לסדר ולנקות כראוי. היא התיישבה לה בנוחות על הספה ובינתיים הלכתי להביא לה משהו לשתות. כהרגלה היא ביקשה מים ולא רצתה מעבר לכך. התיישבתי לידה והמשכנו את שיחתנו החביבה. היא העלתה את הדברים שאמרנו שנעשה ואת הקשירות שהבטחתי לה שננסה, אבל אמרתי לה שאי אפשר להמשיך שיחה במצב הלא ראוי הזה. איך יתכן שהיא עדיין לבושה כשהיא בביתי? היא התגאתה בשמלה עם הרוכסן הקידמי שהביאה והבהירה לי עד כמה היא יעילה כשפתחה את הרוכסן בבת אחת והניחה לה ליפול ארצה. סט החזיה והתחתונים השחורים שלה נראה נפלא, אך גם הוא לא שרד יותר מדי והפעם בניצוחי הם הוסרו אחר כבוד והושלכו הצידה.
היא התיישבה לידי בטבעיות והמשכנו לדבר. אני אוהב את הסיטואציה הזאת בה היא עירומה לחלוטין לידי, מבינה שזה המצב הטבעי שלה וחשה עם זה נוח לגמרי. היה לנו עוד על מה לדבר, אבל החלטנו שקודם כל צריך לבדוק שהיא לא שכחה את כל התרגולים שלנו עד עתה. היא הבינה בדיוק את שעליה לעשות ומבלי לחשוב פעמיים ירדה למרגלותיי והחלה לפרום את שרוכי הנעליים שלי ואז חלצה אותן מעל רגליי. היא הסירה את הגרביים באטיות ואז עלתה מעלה, נלחמה מעט בחגורה, פתחה את הכפתור ואז הסירה את מכנסיי. היא שלחה את היד העדינה שלה והניחה אותה על הזקפה שהזדקרה לה מבעד לתחתונים, ממששת את מה שממתין לה מתחת. כשהיד השניה נשלחה היא אחזה בתחתונים שלי משני הצדדים וקלפה אותם מעלי, מושכת אותם מעל הזין שלי ומורידה אותם עד לרצפה. פשקתי קלות את רגליי והיא התיישבה לה למרגלותיי, אוחזת בעדינות בקצה הזין ומניחה את שפתיה על הביצים שלי. היא נשקה אותן ברכות, נשיקות קטנות, נשיקה אחר נשיקה, והמשיכה משם לאט לאט למעלה, לכל אורך הזין. עוברת ככה לכל אורכו - מההתחלה ועד הסוף, מהביצים ועד הכיפה, פעם אחר פעם. כעבור כמה דקות של ליקוקים ארוכים ומטריפים היא התחילה לינוק את הכיפה בזמן שהיד שלה עוברת על הזין הרטוב שלי במקביל. הייתי במצב בו העייפות מתחילה להשפיע עלי, ראשי מונח על משענת הספה והיא נאבקת לה עם הזין שלי. יכולתי לחוש כיצד חלקים במוחי מתחילים להתעורר, כיצד היא מצליחה לגעת בכל עצב ועצב שנמצא על הזין שלי עם הפה המדהים שלה, הלשון שלה שמלקקת כל חלק וחלק בי ועם שתי ידיה שעובדות בשיתוף פעולה מושלם.
העייפות התחילה להתפוגג והרצון הזה לחוש אותה רק הלך והתגבר. היא נכנסה לקצב משלה, מתעלמת מקיומי לחלוטין. באותם הרגעים זו היתה רק היא והזין שלי, לא אכפת לה אם הייתי נרדם, נאנח קלות או משתגע לחלוטין - היא היתה ממשיכה בשלה כאילו כלום. הזין שלי הפך מרגע לרגע דמוי אבן יותר ויותר. כבר לא יכלותי לחשוב על שום דבר חוץ מהרצון הזה לחוש אותה ולהיות בתוכה. אחזתי בשערה ופשוט משכתי אותה אלי. היא עלתה על הספה, הניחה רגל מכל צד וכרעה למטה עד בזמן שאני מכוון את הזין שלי לפתח הצר והרטוב של הכוס שלה. יכולתי לחוש כיצד הזין שלי חודר אליה, פותח אותה, כיצד היא נשימתה נעתקת ואיך אני ממשיך להוריד אותה בקצב קבוע, חודר אליה עמוק יותר. בשאריות האוויר שבריאותיה היא מלמלה עד כמה היא התגעגעה אלי ואז הושבתי אותה עד הסוף, גורם לצרחה להשתחרר מפיה. אחזתי בישבנה והתחלתי להעלות ולהוריד אותה על הזין שלי, כל פעם חזק יותר, כל פעם מהר יותר. היא בקושי הספיקה לנשום בין גניחה לגניחה וכך המשכתי עד שהבנתי שזה לא מספיק לי. הושבתי אותה עד הסוף על הזין שלי, אחזתי בישבנה ונעמדתי בזמן שהיא מחבקת אותי ואני בתוכה. בדרך לחדר השינה נעצרתי מול המראה הגדולה בסלון וזיינתי אותה באויר, רואה בדיוק איך אני מזיז את גופה כרצוני ומעלה ומוריד אותה על הזין שלי. המשכתי משם לחדר השינה וזרקתי אותה על המיטה. הלכתי לרגע כדי לסגור את החלון (מחשש שצעקותיה יפחידו את השכנים) ואת התריס (פחות קריטי, אבל הכרחי) והיא כבר המתינה לי על ארבע. כל שנותר לי לעשות היה רק לשלוח יד, לאחוז בשערה, למשוך אותה אלי ולחדור אליה שנית. הפעם הגניחות שלה היו כה חזקות, שהודיתי לעצמי על כך שזכרתי לסגור את החלון רגע לפני כן. המשכתי לזיין אותה, מרגיש איך בכל פעם היא נהדפת קדימה מעוצמת החדירה, איך גניחותיה הופכות לתכופות יותר ואיך האורגזמה שלה נרקמת לאט לאט בתוכה, כשהיא כה קרובה ועדיין לא מצליחה לגמור. כעבור דקות ארוכות החלטתי לגאול אותה מיסוריה, יצאתי ממנה בבת אחת, סובבתי אותה על גבה ואחזתי ברגליה, מצמיד אותן למיטה משני צידיה. ביד אחת המשכתי לאחוז ברגליה ובשניה שלחתי יד למגירה, שלפתי משם את כיסוי העיניים וכיסיתי את עיניה. רגע לאחר מכן שלפתי משם את המסאז'ר האימתני שלי (מבוסס על הMagic Wand המפורסם), חיברתי אותו לחשמל וכשחזרתי להיות בתוכה, הצמדתי אותו במקביל לדגדגן שלה והפעלתי אותו. זה הפעם לא הצריך יותר מדי זמן, כי כעבור כמה שניות היא כבר התחילה לרטוט כולה בזמן שאני בתוכה וניתן היה לשמוע את צעקותיה למרחקים כשגמרה. לא הנחתי לה להרגע וחזרתי לזיין אותה, מצמיד את הרטט אל הדגדגן החשוף והרגיש שלה וממשיך עוד ועוד. הגמירה השניה והשלישית לא אחרה לבוא, הרביעית היתה כבר בדרך ובחמישית היא כבר התקשתה קצת. בבאות אחריה היא כבר התחילה להתחנן שהיא לא יכולה יותר, מה שהתברר שלא כמדויק מאחר והיא גמרה עוד פעם, אבל חדירה עמוקה אחרונה לתוכה, שהייה של כמה שניות ויציאה איטית ממנה פשוט גרמו לה להתפרק. היא שכבה שם על המיטה, כולה רועדת ומזיעה, עיניה עצומות, החזה שלה עולה ויורד בפראות ורק ידה הרועדת מגששת אחר ידי.
נשכבתי על ידה. מעביר את ידיי בעדינות על פניה, משחק בשיערה, ממשש בעדינות את גופה העדין ושאלתי באדישות: "אז מה, אפשר להתחיל עם הסשן סוף סוף או שאת הולכת לשכב שם כל היום?"
אני נשבע לכם שאת השנינות בגרוש לעיל אני לא המצאתי. למעשה, יש לכך עדויות באינטרנט שניתן למצוא מאד בקלות.
אז למה "השנינות" הזאת פה, אתם בטח תוהים. ובכן, אני שמח ששאלתם.
ראשית, מסתבר שהם עושים סיבוב הופעות בארץ ושמעתי עליהם דברים טובים בכל הקשור להופעות, אז עוד כחודש ימים (בדיוק) הם מופיעים ברידינג וכבר הזמנתי כרטיסים. הריני להבטיחכם שאני לא מקבל אחוזים ואין פה פרסום לשם מטרות רווח, אלא שיתוף אומנותי בלבד.
שנית ויותר חשוב, מסתבר שהדיסק האחרון שלהם לא רע בכלל, אבל רק לאחרונה טרחתי באמת להקשיב לשיר הגלגלצי שלהם שמתנגן לא מעט.
וזה מוביל לחידה הבאה: על איזה מאורע תנכי מדבר השיר, מי הם המעורבים בסיפור ושאלת בונוס - במה שונה אחד הסיפורים הקשורים לאנשים המעורבים בסיפור הנוכחי במסורת המוסלמית לעומת המסורת היהודית?
בין הפותרים נכונה יוגרל מישהו מאלה שחשב שהכותרת לעיל היא שנונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: