I Am

מכיון שכבר במשך עשרה ימים אני עובד 11 שעות ומעלה (ככה זה לפני פרויקטים גדולים), אז לא יצא לי יותר מדי לעשות השבוע חוץ מלעבוד, לאכול, לישון וחוזר חלילה. אי לכך ובהתאם לזאת, הרי שחומר כתיבה איכותי עבורי (וקריאה עבורכם) לא נקרה בדרכי והחלטתי במקום זאת להשכילכם מעט. כמו כן, גם אוכל לענות למישהי ששאלה למה הבלוג זכה לשם הנוכחי שלו. (באמת שמת לב לזה? כל השאר לא סקרן אותך ורק זה? אני אשתדל שלא להעלב פה.)

אז להלן התשובה:

אגב, הקטע הנפלא הזה מבוסס על מערכון שכבר הפך לקלאסיקה של אבוט וקוסטלו (אפשר לדלג לדקה 1:06):

הדיון שהתנהל לאחרונה אודות מהות הכיתוב על גופן של בנות ישראל החסודות, גרם לי להרהר באופן כללי יותר בנושא שמלווה אותי שנים אודות סימנים בכלל.

העובדה שמישהי יצאה מפתח דלתי מסופקת תמיד גרמה לי אושר רב, אך כשאני יודע שמשהו ממני נשאר איתה (ועליה ובתוכה) לאחר מכן, זאת כבר תחושת סיפוק אחרת. ועדיין, למרות כל זאת, הרי שדעתי מעולם לא היתה שלמה עם אותם סימני תשוקה וכאב שהותרתי בגופן של נשים שבילו במחיצתי. אשה היא יצור כה יפה בעיניי, בעיקר כשמדובר באלה שחשקה בהן נפשי, אך היופי הזה מגיע לשיאו דווקא בעודו נתון למרותי, מושפל למרגלותיי, בעודי מחלל אותו, מחולל בו את קסמיי ומפליא בו את שפטיי. דווקא אז, החן העל-טבעי הזה הופך למשהו כה מוחשי ונגיש, כה מרטיט; יופי שניתן להריח כשאני מנשק את צווארה, לחוש מבפנים כשהוא עוטף אותי בעודי חודר לתוכה, לטעום אותו בעת ששפתיה מנשקות אותי, ולשמוע אותו כשהיא גונחת באופן לא מודע, פעם אחר פעם, בזמן שאני משתמש בה כרצוני.

זו חוויה מרטיטה ומרגשת לראות מישהי סופגת ומקבלת אותי ואת מעשיי; את המענג והכואב, את הרוך והאגרסיביות, מצליחה להכיל את הכל ולבסוף עוד נהנית לראות את גופה מעוטר כתוצאה ממעשיי. הבעיה היא שלעתים מפריע לי לכסות את ההדר האנושי הזה עם סימנים לאורכו ולרוחבו. אני כמעט מרגיש רע שאני מחלל את יצירת האומנות שרובצת למרגלותיי ומעוות את היופי הזה, גם אם באופן זמני בלבד.

הן, לעומת זאת, מאד החלטיות. אולי זה בגלל שאשה לא מסוגלת להעריך את הפאר הנשי הזה שבגופה שלה, אבל תהא הסיבה אשר תהא - היא תמיד תרצה שאותיר את עדותי על גופה. גם אם בהתחלה יהיה איזשהו ספק, כעבור יום היא תתקשר ותתגאה בעיטורים על גופה כשזיק של עליצות בקולה. בפגישה הבאה היא כבר לא תניח לי ותלחש באוזני בתחינה "סמן אותי". יש משהו בבקשה הזאת שאיני יכול להסביר, כי באותו הרגע כבר לא יהיה מקום לדילמה כלשהי ואטביע את חותמי עליה עם ידיי, חגורתי, שפתיי, שיניי, השוט שלי וכל אמצעי אחר שאמצא לנכון. אני יכול לשמוע אותה חושבת, בין הצלפה להצלפה, איזה סימן ישאר עליה הפעם; האם ורדרד שיעלם עוד כשעה או סגול שילווה אותה בימים הבאים; האם תחושה חמימה ורגועה או כאב שתחוש בכל פעם שתשב, תקום או סתם תלך, והאם סימן קטן ונחבא כמעט מן העין או כתם מפואר על גופה הצחור.

באופן מפתיע לכאורה, הדילמה הזאת נעלמת ואיננה כשזה מגיע לקשירות. כשאני קושר את היופי הזה, הופך את היצור הפראי והחופשי הניצב מולי לחסר אונים וכנוע, זה נדמה בעיניי למתנה יקרה שנעטפת לה בסרטי קישוט ותחרה; החבלים המסודרים על העור הרך, כמו אוריגמי שהופך פיסת נייר משובח לדרקון מפואר, כך הופכים לכה מרשימים על הגוף הזה ואף הופכים אותו ליפה יותר. הסימנים שישארו עליה לאחר מכן יהיו מסודרים שורות שורות, ויספרו את סיפורם של החבלים שבילו עליה הכי צמוד וקרוב שאפשר, לבד ממני שהייתי בתוכה.

יום למחרת, כשהיא תקום עירומה מהמיטה לשטוף את פניה, היא תחלוף על פני המראה הגדולה בסלון. היא תמשיך כמה צעדים ואז תעצור, תבין בדיעבד מה ראתה בזוית העין, ותלך כמה צעדים לאחור. היא תתייצב מול המראה ותסובב באטיות את גבה אליה; תביט בסקרנות על הישבן שלה, על גבה ושכמותיה, על כתפיה וזרועותיה. היא תהרהר כמה שניות, תחייך לעצמה ותפלוט בלי משים לב "יפה, זה ממש יפה".

אחד הדברים שלקח לי זמן להפנים בעבר היתה העובדה שאני מאד ויזואלי. כשאני אומר זאת, אני מתכוון שהגירוי הכי חזק עבורי הוא דווקא הויזואלי שבהם. אינטליגנציה מאד עושה לי את זה, יכולת כתיבה גבוהה מרגשת אותי, פתיחות מחשבתית ומיניות מטריפות אותי כל כך, אבל כשזה נוגע לרמה הכי בסיסית, פרימיטיבית ואינסטנקטיבית שיש, זה תמיד היה הגירוי החזותי שעשה לי את זה יותר מכל.

ידוע לכל שמירב המידע שאנו קולטים נקלט דרך חוש הראיה, אבל אצלי החיבור בין החוש הזה לגירוי המיני הוא ישיר ועוצמתי, שחוויה כלשהי שלא תכלול אותו מאד תפגע מבחינתי. אני מאמין שזה המצב אצל רוב הגברים לפי מה שיצא לי להבין עד עתה. לעומת זאת, הרי שאצל הנשים המצב שונה לחלוטין. אני לא רוצה להכנס כעת לדיון "האם נשים מתוחכמות יותר מגברים" (למרות שלדעתי יש משהו משוכלל יותר במכונה הקרויה "אשה" על פני המכונה הקרויה "גבר" ומשם בדיוק נובעת ההנאה שלי בשליטה על נשים), אבל רוב הנשים שפגשתי התגרו הרבה יותר מגירוי ורבאלי, טקסטואלי או ווקאלי, מאשר גירוי חזותי ישיר כלשהו. ברור לי שאשה תעדיף גבר שנראה טוב על פני אחד שלא כשזה הקריטריון היחיד, ואם אציב בפני מישהי תמונה של בראד פיט למשל, היא כנראה לא תסרב לעשות לו טובה, אבל אני יכול לפחות להעיד על ידידותיי הקרובות, שאם הבחירה תהיה בין דוגמן הורס לזמר החביב עליהן, הן תמיד ילכו על האחד שעושה להן רטט באוזניים מאשר זה שעושה להן נעים בעיניים. אשה, ברוב המקרים, תתרגש הרבה יותר מהחוויה שהיא מקבלת מהגבר שניצב מולה (לידה או מעליה), מאשר המראה הסטטי שלו. זו הסיבה העיקרית שברוב ההופעות אני יכול לראות נשים סביבי טורפות את הסולן עם העיניים, בעוד שאני הייתי טורח להשקיע בזמני ומרצי רק בשתיים או שלוש אומניות שאני מכיר, וגם הן ממש לא בראש הרשימה.

הדבר הזה בא לידי ביטוי בכל כך הרבה דברים. חלק לא מבוטל מהנשים יעדיפו סקס בחושך או באור מעומעם, בעוד שאני מעדיף (וכנראה רוב הגברים) כמה שיותר אור. רובן מתרגשות מתחושת חוסר האונים ואי הידיעה כשאני מכסה את עיניהן; זה רק עושה להן טוב שהחלק הויזואלי יוצא מהמשוואה עבורן וכעת הן יכולות להתרכז נטו בתחושות ובאווירה שאופפת אותן. אותו אפקט אגב מתרחש כשאני קושר מישהי - היא כבר לא צריכה להטריח את ראשה היפה במה ואיך לעשות, אלא רק להתרכז במה שאני מעניק לה.

חשבתם פעם מה קורה ב"דוגי סטייל"? אני זוכר שיום אחד צילמתי מישהי כשישבנה המפואר למרגלותיי בעודי נמצא עמוק בתוכה. כשהראיתי לה את התמונה אחר כך היא פערה עיניים ואמרה "יש לכם נוף ממש נפלא משם". רק אז הבנתי באמת, שבניגוד למראה הנגלה לעיניי מנקודת ראותי, הרי שהיא כמעט לא רואה כלום בתנוחה הזאת. אני מאמין שאם היתה תנוחה שהייתי רואה בה בקלוז אפ את המזרון צמוד לפנים שלי, כנראה שלא הייתי ממש מחבב אותה, אבל אצל רוב הנשים זה בכלל יתרון.

גברים לעתים מתקשים להבין איך מה שעובד עליהם לא עובד עליהן. לעתים קרובות מדי יוצא לשוחח עם מישהי, שמספרת לי על מישהו ששלח תמונה של איבריו המוצנעים בשלב מוקדם מאד של ההכרות ביניהם. נעזוב לרגע את העובדה שלרוב הגברים יש סיבה ראויה מאד שהזין שלהם צריך להיות להשאר מוצנע (לידיעתכם, תמונות בתקריב מטורף לא ממש עובדות), הרי שהצעד הפתטי הזה לא יגרום לאף אחת להגיב ב"בוא הנה וקח אותי עכשיו!!!11". אם זכיתם לפנים יפות, שיער מפואר או השקעתם את זמנכם בחדר הכושר וסט ריבועים נאה מעטר את בטנכם, הרי שזה דבר הראוי להתפאר בו. לעומת זאת, הזין המדולדל והעלוב שלכם לא. ועדיין, גם אותה אחת שתתרשם מגופכם הנאה תשמח לגלות שיש גם משהו בקנקן. אולי גבר יכול להסתפק ב"תהיי יפה ותשתקי", הרי שרוב מוחלט של הנשים יעדיף מעבר לכך.

אז אין ספק שטקסטים זה נחמד, גירוי אינטלקטואלי זה ממש מרגש ושיחות לכשעצמן מאד עושות לי את זה (בעיקר כאלה עם רמיזות מיניות וכפלי משמעות שנונים), אבל למרות הכל אין דבר שיוכל להשתוות לתמונה שלא משאירה יותר מדי מקום לדמיון שאני מקבל באמצע היום.

כזה אני. רדוד.

"אני לבושה כראוי, לדעתך"?

"נראה לי שכן. תעשי סיבוב קטן. כן, קצת צנוע מדי, אבל זה בסדר גמור."

"שמלת מיני עם גב חשוף ומחשוף זה צנוע מדי? אה, שכחתי לציין שאני גם בלי חזיה ותחתונים."

"ראשית, עכשיו כשאת מציינת את זה, זה בהחלט שיפור. שנית, למקום שאנו הולכים אליו כל בגד זה צנוע מדי."

בכניסה למועדון אני אומר שלום לזוג שאני מכיר זמן רב - הוא כמעט בגובה של 2 מ' והיא בלונדינית נמוכה עם חזה מדהים. אנו מיודדים זמן רב, אבל דווקא אחרי שהם פתחו את הקשר לתקופת השהות שלו בחו"ל ויצא לי לסשן אותה פעמיים, נראה שיש הרבה מעבר לסתם ידידות ביננו, מסוג החוויות העוצמתיות שנשארות שם לנצח. אני מציג בפניהם את העלמה הנאה שלצידי ולאחר שיחת נימוסין אנו יורדים למטה במורד המדרגות. לוקח לעיניים כמה שניות להתרגל לחושך במועדון. אני אוחז בידה ומראה לה את הרחבה ואת האזור שמסביב לבר. בדרך אני פוגש עוד מספר אנשים שאני מכיר ואומר להם שלום בנימוס. חלקם עוצרים לחיבוק קצר וממשיכים לדרכם. לעומת זאת, כולם (וכולן) מעבירים עליה מבט בוחן ומהנהנים בסיפוק. אנו מתיישבים באחת הפינות והיא מוציאה סיגריה נוספת, שהיא שואפת לקרבה, בזמן שלשמאלנו מישהי נכנסת לגומחה בקיר. לאחר שהגבר שהעלה אותה לשם סוגר את דלתות הכלוב, היא מתחילה לנוע בקצב המוזיקה ומסירה את בגדיה מעליה בחושניות. היא נראית נפלא; החוטיני הדקיק שנותר לגופה לא מצליח להסתיר יותר מדי מהגוף המושלם שזכתה לו והיא טורחת להבהיר זאת לקהל המתגודד סביבה.

"את רוצה להסתכל או שנמשיך בסיור?" שאלתי.

"לא האמנתי שיהיו פה כאלה כוסיות" פלטה בחצי קנאה, "אבל בוא נמשיך."

"אני לא חושב שיש לך במה להתבייש בעצמך" אמרתי בעודי אוחז בידה ומוביל אותה לצד האינטימי יותר של המועדון.

סיור קצר בין אנשים הנעים להם בין התגופפות חביבה לסשן התחלתי מאד, גרם לה להבין עד כמה באמת חוטיני זה די והותר במקום שכזה.

"את עדיין מפחדת?"

"כן, קצת." אמרה כשנצמדה אלי.

"באמת שאין לך מה לחשוש." רחשתי בעודי חש את רעידות גופה. "אני פה לצידך כל הזמן ואת לא חייבת לעשות כלום. אפשר לשבת בצד וללכת עוד 5 דקות אם לא נוח לך."

"לא, זה בסדר" לחשה לי, "אני ארגע עוד כמה דקות."

כשהמוזיקה התחילה מעט להשתפר (זה בד"כ קורה ככל שהמסיבה נמשכת אל תוך הלילה), גררתי אותה לרחבה והצבתי אותה בין כמה ידידות שלי. הנחתי שהיא תרגיש בנוח יותר לרקוד עם כאלה שרוקדות איתה. היא המשיכה להביט סביבה ללא הרף, בוחנת את כל מי שעובר (ובעיקר עוברת) סביבה. כעבור מספר דקות היא הציעה שנלך לשתות משהו וגמעה את כוס הוודקה במהירות אל גרונה. ניתן היה לחוש אותה נרגעת מעט והיא השיבה בחיוב נלהב כשהצעתי שנלך להסתכל על הסשן שקורה על הבמה כעת.

מסופקני עד כמה מכם "זכו" לראות סשנים פומביים, אבל יש סיבה לכך שהמילה בחלק הקודם של המשפט מוקפת במרכאות. בדרך כלל מדובר בסשנים מאד מלאכותיים ומשעממים, כאלה שכל מי שחווה סשן אחד טוב בימיו יסתכל ויאבד עניין כעבור מספר דקות או יגחך על זה. אני יכול לספור את כמות הסשנים הפומביים הטובים שראיתי בחיי על אצבעות יד אחת. אחד מהם, אגב, התרחש בדאנג'ן הישן יום למחרת ליל הסדר, כשהנשלטת שככבה בו היתה בחורה רזה ובהירה כל כך עם חזה מרשים. השולט, שלשם שינוי ידע מה הוא עושה והצליח שלא לגרום לזה להראות מלאכותי ונדוש, אף קשר אותה אופקית לאות סיום, משך אותה בשלשלת, שהיתה מחוברת לתקרה, כך שהיא ריחפה באוויר, מרח על גופה החשוף חרוסת וחילק מצות לכל הנוכחים. זה היה אקורד סיום מרשים ומשעשע למדי.

בכל אופן, לאנשים שלא התנסו יותר מדי, זה בהחלט מקום לצפות בסשן חי, בניגוד גמור לסרטי פורנו כלשהם. גם אם מדובר במשהו שהוא לכשעצמו די עלוב לעיניים מנוסות, הרי שלחדשים נחמד לראות את השימוש בשוט, אזיקי עור, נרות ושעווה, מצבטים ועירום פומבי. לאחר שהסשן, שכלל גבר ושתי נשים, נגמר, ניתן היה לחוש שמשהו בה השתחרר ונרגע. היא התחילה לרקוד ביתר חופשיות, נצמדת אלי כשהיא רוקדת, אוחזת בידיי שחולפות על גופה ומכוונת אותן לאזור החזה והישבן שלה פעם אחר פעם. שמלת המיני לא כיסתה יותר מדי מהישבן הנפלא שלה כשהיא התנועעה לה צמודה אלי, ידיי שחפנו את ישבנה ואת החזה שלה לחלופין רק חשפו לפרקים עוד חלקים אינטימיים מגופה והיא אף טרחה להסיט את כתפיית השמלה מידי פעם כשרק היד שלי, שחופנת את השד שלה, מחביאה אותו מעט. היא נצמדה אלי ונישקה אותי, עושה זאת בהתחלה בהיסוס מה, ואז נותנת לעצמה להתמכר לתחושה של השפתיים שלי נוגעות בשלה, של הידיים שלי שמחבקות ועוטפות אותה, מצמידות אותה אלי וחולפות לכל אורך גופה. היא התרחקה לרגע ואז לחשה לי בין ההמון "אתה יודע שזו הפעם הראשונה שהתנשקתי במקום פומבי כל כך?". הגבתי במבט מופתע ותהיתי לעצמי איך לעזאזל אנשים מגיעים למצב שהם כבר עשו רביעיה, אבל להתנשק במועדון לא יצא להם. כנראה שאין ממש מסלול מסודר בכל הנוגע לגילויים מיניים.

הסשן הפומבי השני התחיל על הבמה וכמעט במקביל לו נערך סשן קשירות לשמאלנו. היא מצאה את עצמה מביטה על שני סשנים במקביל, כשאני מסביר לה מידי פעם מה הולך בכל אחד מהם. סשן הקשירות היה ארוך ומאד לא פרקטי, אך בהחלט אומנותי ומרשים. היא אמרה שלדעתה אני קושר יותר טוב, אך הגבתי שלעניות דעתי אין לה מספיק ידע כיום כדי להשוות. אולי בעתיד זה יהיה קצת אחרת. כמו כן, הקשרים שחוותה איתי עד היום היו פרקטיים ומהירים ככל שניתן, לא קשר ארוך ומסורבל שנועד רק להרשים וישאיר אותה די חסרת ערך עבורי בעודה קשורה.

ככל שחלפו להן הדקות היא כבר נסחפה עם המוזיקה ברקע והאווירה במקום. הידיים שלי שאחזו בשיערה, חפנו את שדיה ומידי פעם נחתו בחוזקה על ישבנה ממש שם באמצע הרחבה, רק גרמו לה להתמכר ולהסחף עוד יותר. בשלב מסוים היא אחזה בידי והובילה אותי לחלק היותר מבודד של המועדון. הסתובבנו לנו בין המחיצות הצרות, מביטים בזוג מתנשק בהתחלה, במישהי שישבה על ספסל נמוך בדרך ושני גברים מעליה כשהיא אוחזת בכל יד זין אחר ומעבירה את פיה בין אחד לשני, ועל המיטה בקצה היתה שכובה לה על הצד אשה כשמישהו מאחוריה חודר אליה ובמקביל מישהי אחרת יורדת לה. אין ספק שהגענו בערב די פורה, חשבתי לעצמי ולא ממש שיערתי את הבאות.

השלמנו את הסיבוב וכמעט חזרנו לתחילת המעבר, כשהיא הבחינה בכוך מבודד וריק ומשכה אותי אליו. היא נצמדה אלי והתנשקנו כשהיא נצמדת אלי בכל הכוח. היא הרחיקה את ראשה לרגע קט ושלחה אלי חיוך שובב. יכולתי לחוש את ידיה חולפות לאורך גופי ונעצרות להן על החגורה שלי. היא אפילו לא היססה כשהתירה אותה, פתחה את הכפתור ואז את הרוכסן, ושלחה את ידיה לתוך התחתונים שלי. היא אחזה ביד אחת בזין ובשניה מיששה את הביצים שלי בזמן שהיא צמודה אלי. ניתן היה לראות את מבט הנצחון על פניה כשהיא חשה את הזין שלי מתקשה בין האצבעות שלה, אבל עוד לפני שהספקתי להגיב בכלל, היא פשוט ירדה על ברכיה, הורידה את התחתונים שלי והתחילה למצוץ לי את הזין. אותה אחת שלפני כשעה סיפרה לי שמעולם לא התנשקה במקום פומבי, היתה עכשיו על ברכיה במועדון, גלויה לכל, והדבר האחרון שהפריע לה זה שאנשים מביטים בה, והם אכן הביטו, בזמן שהיא יונקת זין ללא הפסקה. כשהפה שלה כבר היה צר מלהכיל אותי, אחזתי בשיערה והצמדתי אותה לקיר מאחוריה. היא המשיכה לאחוז באיברי הזקור, אבל הפעם הגביהה את השמלה הקצרצרה שלה ופשוט הצמידה אותו לכוס החשוף שלה. לא היה לי ספק בכך, כי יכולתי לחוש לרגע את הקרירות של העגיל שנמצא ממש מעל הדגדגן שלה ומיד אח"כ את הרטיבות שלה שעטפה אותי. היא נצלה כל טיפת רטיבות שבה כדי לשפשף את הזין שלי בשפתיים ובדגדגן שלה, נעה עליו לפי קצב המוזיקה ברקע ומידי פעם מנסה להחדיר אותו לתוכה. זה היה חסר כל סיכוי, כי למרות שהיתה עם נעלי עקב (של כמעט 12 ס"מ) היא עדיין היתה נמוכה ממני. לאחר כמה נסיונות כושלים, כשאני רואה אותה מתייסרת ומתוסכלת וכה נהנה מזה, הרפיתי לרגע מהשיער שלה, התכופפתי מעט, העברתי את ידיי מאחורי הברכיים שלה ופשוט הרמתי אותה עד לגובה המתניים שלי. שתי ידיי חפנו את הישבנים שלה, מיקמתי אותה בדיוק מעל הזין שלי ופשוט חדרתי לתוכה. התחלתי לזיין אותה שם, כשהיא מחבקת אותי, עוטפת אותי עם רגליה ואני מעלה ומוריד אותה על הזין שלי פעם אחר פעם. הגברתי את הקצב, גורם לה, עם כל חדירה שלי לתוכה, להמעך בין גופי הלוהט לקיר הקר שמאחוריה. גופה רק נצמד לשלי יותר ויותר, בכל פעם חדרתי עמוק יותר לתוכה, מרגיש איך היא מהדקת את אחיזתה בי ולא מרפה. לאחר מספר דקות היא ביקשה הפסקה לרגע. הרפיתי ממנה בעדינות, מניח את רגליה על הקרקע. היא התיישבה על הבליטה הנמוכה שהייתה צמודה לקיר ובלי להסס ליקקה את כל הרטיבות שלה שנשארה עלי. היא פישקה את רגליה בזמן שירדה לי, כמעט ונהנית מהעובדה שכל אחד שעבר שם יכול היה להבחין בין ירכיה בשפתיים האלגנטיות והצרות שלה ובעגיל שנצנץ לו שם, בזמן שראשה נע ללא הרף על הזין שלי. הנחתי שהיא כבר התעייפה והתרחקתי ממנה מעט, אבל היא פשוט אחזה בזין שלי ולא הרפתה ממנו.

"אני רוצה עוד..." לחשה.

"עוד מה?" שאלתי בתמימות מעושה.

"תזיין אותי."

"אין בעיה, בואי נלך."

"לא. תזיין אותי כאן. עכשיו." התעקשה בקול מתחנן.

פומביות אף פעם לא עשתה לי את זה יותר מדי, אבל היא זרקה את הכפפה ולי רק נותר לדאוג שהיא תתכופף להרים אותה. משכתי אותה אלי והעמדתי אותה. אחזתי בה בזמן שהתמקמתי מאחוריה, מתיישב היכן שהיא ישבה ממש לפני רגע ואז פשוט משכתי אותה אלי, מכריח אותה להתיישב על הזין שלי כשהיא עם הגב אלי. לקח לה רגע להבין מה אני רוצה, אבל עוד לפני שהספיקה בכלל להביע מרמור או להתנגד, כבר התחלתי להעלות ולהוריד אותה על הזין שלי בקצב הולך וגובר. יכולתי לחוש איך אני ממלא אותה כל פעם בזמן שאני מוריד אותה בחוזקה, ראיתי את הישבן שלה מבצבץ לו מבעד לשמלה המורמת, כשאני חופן אותו בשתי ידיי, והרגשתי את גופה המתמכר לקצב בזמן שהיא מתנתקת מכל מה שהולך סביבה. היא עצמה את עיניה והמשיכה לרכוב עלי, גונחת יותר ויותר עם כל תנועה שלה, אבל לא זו היתה המטרה שלי כשבחרתי דווקא בתנוחה הזאת; המשכתי ביד אחת להכתיב לה את הקצב, אך ביד השניה אחזתי בשערה ומשכתי את ראשה אחורה. יכולתי להרגיש איך עיניה נפערות בהפתעה וזה הרגע שבו דחפתי את ראשה קדימה, מכריח אותה להתבונן ישר, להסתכל בדיוק על כל האנשים מסביב שהלכו, הזדיינו בעצמם או הביטו בה בזמן שמזיינים אותה. יכולתי לחוש איך הבושה והריגוש נמהלים בתוכה, איך זה היה הרגע המתאים להגביר את הקצב, להוריד אותה בחוזקה על הזין שלי ואיך כעבור מספר שניות היא פשוט התכווצה עלי רועדת והתמוטטה קדימה, כשרק היד שלי, שנשלחה ברגע האחרון, מונעת ממנה להמרח על הרצפה. הושבתי אותה עלי, מחבק אותה, נותן לה להתרפק ולהרגע מעט.

"את בסדר?" שאלתי. היא הנהנה מותשת עם חיוך קטן.

"אז אפשר ללכת עכשיו? כי נמאס לי לזיין אותך כשאנשים מזילים עלייך ריר מסביב והאקוסטיקה פה ממש לא מחמיאה לגניחות שלך."

מצאתי את עצמי כשאגם רודברג לפני ונינט טייב לשמאלי. אני בכלל באתי לשמוע את אביתר בנאי מבצע לראשונה מזה זמן רב שירים מכל האלבומים שלו. כן, גם אלה המכילים דברי תועבה, ר"ל.

אז אחרי ששרדתי את הופעת הקירור (כך קוראים להופעת חימום כושלת במיוחד) שנדמה שארכה נצח, בזמן שיותר ויותר אנשים מצטופפים סביבי וגוזלים ממרחב המחיה שלי, נשמע שופרו של משיח (טוב, אז זו הייתה רק חריקה מעצבנת של אחד הרמקולים) ואביתר עלה לבמה כדי לגאול אותי מיסורי. כך לפחות חשבתי לתומי.

את שני השירים הראשונים הוא ביצע לבד עם הפסנתר, ללא הלהקה. ההתחלה היתה, באופן די צפוי, רגועה ושלווה. בתור אחד שגילה אותו די מאוחר, זו היתה מעין השלמת חוסרים עבורי. לא יודע לגביכם, אבל בעיניי תמיד יש כמה שירים שאפילו רק בשבילם שווה לי לסבול הופעה שלמה. במקרה דנן, אחד השירים הראשונים כבר כלל את "יש לי סיכוי להנצל", שכל אחד בגיל נעוריו מזדהה איתו ומיד לאחריו הוא ביצע, באופן מפתיע למדי, את "תיאטרון רוסי". כשאמן מבצע את אחד ה"להיטים" שלו, הוא בדרך כלל מאד מאריך את הביצוע. גרסת הLIVE תמיד שונה מגרסת הסטודיו וכמעט תמיד יש בה יותר רגש, סולו גיטרות ושאר אפקטים. ישנם כמה מקרים יוצאים מן הכלל: נינט, שהוזכרה לעיל, לחוצה כל כך בהופעות והיא לא סוטה מילימטר מהביצוע שהקליטה באולפן (מישהו אמר פלייבק? אני מקווה מאד שלא), Blackfield (סטיבן ווילסון ואביב גפן) שנותנים לך את התחושה שהם עושים טובה שהם מופיעים כלהקה בחור הזה שנקרא מדינת ישראל, ואמנים שבאופן כללי לא שלמים עם מה שהם שרים.

ההגדרה האחרונה מדויקת להפליא בכל הנוגע לביצועים של מר בנאי. קשה מאד להאמין שיש לו "לחץ באוזניים וסרטים כחולים בראש" כשהציציות שלו מתנפנפות מצד לצד (כן, גם דתיים חושבים על סקס, אבל אני מניח שבמקרה הזה משהו פה "קצת" השתנה מאז התקופה שהוא כתב את השיר). אחרי ש"תיאטרון רוסי" בוצע במהירות שיא, הגיע כלום לא עצוב שזכה לעיבוד מוזר ועצוב (כמה אירוני) ומתי נתנשק שהבתים האחרונים בו עברו סירוס פומבי וכואב.

כעבור כשעה ורבע בערך של דשדוש, במהלכם התפנה יותר ויותר מקום סביבי (או שהבארבי גדל או שאנשים עזבו. אני מהמר על האופציה האחרונה.), הוא ירד מהבמה וחזר להדרן. לדעתי זו היתה ההופעה הראשונה בה הייתי, שההדרן ארך יותר מההופעה עצמה. ייאמר לזכותו שמנקודה זו ואילך ההופעה השתפרה פלאים, ככל שהוא השתמש בחומרים המאוחרים שלו. עמדתי שם בין כולם, רואה כמה כיפות בודדות על ראשים אקראיים, ותהיתי עד כמה שאר האנשים מבינים את הקונוטציה המקראית שיש באותיות פורחות באוויר (לסיפור הוצאתו למוות של רבי חנינא בן תרדיון) ובלילה כיום יאיר (לדברי חז"ל על סיפור מכירת יוסף), בניגוד להנחתי שרוב האנשים כן הבחינו בשיבוץ של חלקי פסוקים משיר השירים ב"אבא" וב"עד מחר".

בין שיר לשיר, היתה אשה מבוגרת יחסית שצעקה בגרון ניחר "אבא"! זו כבר הפכה להיות בדיחה מקומית, כך שאחרי כל שיר כולם פשוט צעקו "אבא" יחד איתה. בהמשך היא כנראה הבינה שהבדיחה על חשבונה והחליטה לשתוק. זו כמובן היתה הטעות הכי גדולה שלה, כיוון שכאשר הוא עלה להדרן השני הוא תהה לרגע מה לשיר. לבסוף מישהו צעק "את שקט!" וזה השיר שנבחר. כנראה שהיא ממש עצבנה אותו עם כל הצעקות האלה.

אין ספק שאביתר בנאי הוא אחד היוצרים היותר מיוחדים בנוף המקומי. ההופעות שלו מקבלות בדרך כלל חוות דעת מאד חיוביות, אך אני מניח שעם חומרים מהעבר יותר קשה לו להתמודד וחשים זאת במהלך ההופעה. בתור אחד שנמצא בדי הרבה הופעות, אי אפשר להגיד שנפלתי מכסאי (אולי בין השאר כי זו היתה הופעת עמידה, גם סוג של טעות במקרה של הופעה רגועה שכזאת). 

אני, לעומת הגרסה הנשית של מרקו שתרה אחר אבא, דווקא מאד רציתי לשמוע את הזאב והאיילה. באופן לא מפתיע, הוא לא ביצע את שניהם. אדם שעושה שינוי כה דרסטי בחייו נוטה כמעט תמיד מקיצוניות אחת לשניה, אך עם הזמן המחוג מתאפס על קו האמצע. ההשלמה שאביתר מנסה לעשות עם עברו הוא תהליך מאד חשוב עבורו, אך ברור שהוא עדיין מתקשה לעשות זאת בלב שלם. לא מפתיע שהשיר שהוא היה הכי שלם איתו הוא "תחרות כלבים". מה יותר קל עבורו כיום מלהביט אחורה ולהכות על חטא, על "הייאוש, הבשר, הגאווה, אויבים גדולים שאני טיפחתי"? לעומת זאת, הרי ש"הזאב והאיילה" כבר לא מדבר אליו בכלל ו"אבא" פשוט "קדוש" ורגיש מדי עבורו מכדי לשיר אותו במקום שטוף זוהמה שכזה.

את ההופעה הרשמית (לפני ההדרן השני) הוא סיים עם הקדשה לאשתו בשיר "יפה כלבנה" (שגם הוא משובץ בקונוטציות משיר השירים). אני מניח שלא נותר לי יותר מדי, אלא לקבל את העובדה שאביתר בנאי הוא דתי ובעל משפחה. שירים מסוימים מהעבר לא באמת ידברו אליו יותר.

כשהגעתי הביתה חיכתה לי דירה מסודרת, כלים רחוצים ונשלטת עם חולצה שלי על הספה. בניגוד לאביתר, אני עם לחץ במכנסיים וסרטים כחולים בראש.