לפתע אני מוצא את עצמי בסיטואציה מוזרה שבה אני תוהה אם הבחורה שלצידי באמת שם כי היא אוהבת את השנינות, האינטליגנציה, המראה, המגע והצניעות שלי (טוב, אז נסחפתי קצת. אני לא כזה צנוע) או בגלל סיבות אחרות שלא היו קיימות עד לאחרונה.
לא כיף כ"כ להתבגר (או להזדקן, אם אקרא לילד בשמו), אבל מסתבר שיש לזה גם יתרונות. אני זוכר את האקסית שלי ואותי חולקים לילה אחר לילה מיטת יחיד במעונות או את הדילמות החוזרות ונשנות לאן בא לנו ללכת בשישי ואז אם בכלל יש לנו איך להגיע לשם. הכל היה מסובך מבחינה לוגיסטית, אך ההתלהבות והרגש פיצו על הכל. באותה התקופה זה בערך כל מה שהיה לי להציע למי שהיתה איתי, אי שם בתור סטודנט להנדסת תוכנה.
השנים חלפו להן וכיום אני מוצא את עצמי עם דירה, רכב ודלקן. לפתע כל המחסומים הלוגיסטיים כמעט ונעלמו להם - אם בא לי עוד 4 שעות להיות באילת אני פשוט עולה על הרכב ונוסע. בדרך לשם כבר אברר באיזה מלון לשכור חדר. אם אני קובע עם מישהי, אז טריוויאלי מבחינתי שאני דואג לקחת ולהחזיר אותה, שאפתח בפניה את הדלת, במסעדה אני אשלם את החשבון, בדירה שלי ימתינו לה הדברים שהיא אוהבת לשתות/לאכול וכל דבר נוסף אחר שיכול להנעים את זמנה. זו לא תפיסה שובניסטית, חס וחלילה, אלא הכרה במציאות שאני כנראה מרוויח יותר מזו היושבת לצידי וגם מחווה ג'נטלמנית בעיניי. אבל אולי פה נעוצה הטעות שלי בעצם?
לא חשתי את זה עד היום, אבל כפי שציינתי לעיל - הפעם זה פשוט היכה בי; היא לא נראתה כה מוקסמת מנוכחותי, מתרגשת מהמגע שלי או מתלהבת במיוחד מהערותיי השנונות. (כן, אני קצת סובייקטיבי פה. מותר לי.) פתאום נזכרתי בחצאי משפטים שלה על כך שלא התייחסו אליה כה נחמד עד היום, שמעולם לא דאגו לה ככה ושאני טורח יותר מדי עבורה. אני לא רואה סיבה שלא להשקיע במי שאיתי, גם אם מדובר בקשר מיני גרידא, אבל אף פעם לא חשבתי שמישהי באמת תהיה איתי רק בגלל כסף/תנאים/יחס. יותר מזה - אני לא יודע מה דעתי על כך. זה באמת מפריע לי כ"כ? האם להיות עם מישהי בגלל יופייה זה יותר לגיטימי מאשר להיות עם מישהו בגלל הכסף שלו? אודה שאני חוטא בכך מידי פעם.
אני אולי חי באשליה, אבל מישהי פה יכולה להעיד על עצמה שהיא היתה/תהיה עם מישהו, שלא מיוחד בעיניה בשום צורה, רק בגלל מצבו הפיננסי והיחס שלו כלפיה?
ושום מילה על האזעקה שהעירה אותי היום בשמונה בבוקר. מתי הם יבינו שאנשים במרכז ישנים עד מאוחר? אי אפשר לדחות את השיגור לאיזה תשע, עשר?
השעה היתה 4:15 בבוקר כשפעמון הדלת צלצל. זה היה לא צפוי בעליל מצד אחד, אך כנראה שהגיוני לאור מה שהתרחש בארבע השעות האחרונות.
נאלצתי
להפסיק את הכל ולגשת לדלת. כשהסתכלתי בעינית גיליתי שם ארבעה כחולי
מדים הממתינים מעברה השני. אין לי בעיה עקרונית עם חשפנים, אבל ארבעה זה באמת יותר מדי לדעתי. אחד מהם צלצל בפעמון שנית. חזרתי לרגע לחדר השינה
ולבשתי את הבוקסר שנזרק לו לקצה החדר.
כשפתחתי את הדלת האחד שצלצל
בפעמון הציג את עצמו כשוטר במשטרת ישראל ואמר שהתקבלה קריאה על "אשה במצוקה
שצועקת ללא הרף בשעות האחרונות". הוא שאל אם הכל בסדר ואז התקרב אלי
באטיות ושאל בשקט "אפשר לשאול אם אתם באמצע יחסי מין?" בעודו רוכן לעברי.
השאלה גרמה לי מעט לגחך, אך עניתי לו שכן, זה בדיוק מה שקורה.
"אני לא רוצה להפריע", הוא ענה, "אבל אני צריך לראות שהיא בסדר."
ביקשתי
מהם להמתין לרגע, סגרתי את הדלת ומיהרתי לחדר השינה. היא שכבה שם על הגב,
סהרורית מרוב גמירות, עונג וכאב שגופה חווה ברציפות בשעות האחרונות. היא לא
הבינה על מה אני מדבר כשאני אומר לה שיש שוטרים בדלת והיא צריכה להתלבש.
היא סירבה לעשות זאת ורק מלמלה "לא, אבל אתה חייב להמשיך. זו בדיוק הנקודה
שאני רוצה להגיע אליה, אתה חייב." ארבע שעות של הכנה, של בניה מחושבת של
הסיבולת שלה, של אורגזמות שהלכו והתעצמו - והכל נגדע באיוושה אחת. בעודי
מנסה לדבר אליה בהגיון, לשדל אותה שעליה להתלבש וזה כרגע לא נתון לדיון,
התחלתי לפרום את החבלים הרבים שכיסו את גופה; ידיה היו מתוחות לצידי המיטה,
רגליה מפושקות וקשורות היטב, צווארה היה מתוח כלפי מעלה וקשר נוסף באזור
החלציים שלה הצמיד את הרטט לדגדגן הרגיש שלה ורטט ללא הרף בעודי מצליף בה.
אני מתחיל לשחרר את החבלים וממשיך לדבר אליה בעדינות ובאסרטיביות. קולות
ההתנגדות שלה מתמעטים והיא מורידה מעליה את החבלים לאחר שהם מותרים. היא
קמה באטיות, אך כמעט ומאבדת את שיווי המשקל, נשענת עלי בעודי אוחז בה ברגע האחרון. הגשתי לה את השמלה הקצרה והצמודה שהיא באה איתה וירדה זמן מועט לאחר
שנכנסה לביתי, מסייע לה מעט ללבוש אותה.
צלצול נוסף נשמע בפעמון. הדקות הארוכות שלקח לי להתיר
אותה כנראה שעוררו את חשדם את האורחים הלא קרואים. "בואי, את רק צריכה
להגיד להם שלום והם ילכו." אני עדיין לא בטוח שהיא בכלל יודעת ומבינה מה
קורה איתה כשאני מוליך אותה לחלל הכניסה לביתי.
אני פותח להם
את הדלת והאחראי שדיבר עמי מקודם נכנס. הוא מסתכל לרגע מסביב ואז מתקדם שני
צעדים לעברה. "הכל בסדר?" הוא שואל. היא מחייכת חיוך מבויש וסהרורי מעט
ועונה "כן, הכל נהדר." הוא לפחות ענייני ומיד לאחר תגובתה היא מבקש סליחה
על ההפרעה ויוצא. הם אפילו לא העירו לנו על הרעש, למרבה הפלא. כנראה
שהשילוב של גניחות, אנחות והצלפות באמת הדאיג את השכנים מסביב יותר מאשר
הרעש עצמו שהטריד את כל השכונה.
אני מדליק את האור בסלון ומושיב אותה בעדינות. מגיש לה כוס מים ומתיישב לידה. אני מסתכל עליה לרגע. "מזל שלא
הדלקתי את האור בכניסה", אמרתי בעודי מחבק אותה, "אחרת הוא היה שם
לב לכל סימני החבלים על הידיים והרגליים שלך, אך בעיקר לאלה שלאורך הצואר שלך." נראה לי
שבמקרה שכזה הכל כבר היה נראה אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: