אח שלי סגר את הדלת מאחוריו. לקח כמה דקות לשכנע אותו לצאת מהחדר שלי.
"מצטערת שהיית צריכה לראות את זה.." לחשתי.
"לפחות הוא לא חשף אותנו..." אמרה בר.
המשכנו בסיאנס.
מזל שאח שלי הלך, כמעט קיבלנו התקף לב רק מהמחשבה שמישהי מאיתנו תעזוב בטעות
את כוס הפלסטיק, ומרי תברח מעולם הרוחות.
לפני שאני ממשיכה בסיפור- קצת על מרי: (נ.ב:נכון עצרתי את הסיפור בקטע מותח???)
מרי, הייתה עניה מאוד בילדותה ונערותה.
למרי היתה חסרה יד שמאל כי היא נדרסה מכירכרת כסף כבדה עם סוסים כשהייתה בגיל 3.
כשההורים של מרי סוף סוף הצליחו לממן לה את הלימודים היא הבריזה מהבצפר
בגלל שכולם צחקו עלייה ולעגו לה, וכשהייתה יותר גדולה, הבריזה בגלל שלא ידעה את החומר הנלמד בכיתה
כי היא הבריזה גם בכיתות הנמוכות יותר.
ויש עוד משהו אחד שאני צריכה לספר עלייה,
אבל... זה כבר לא-עינינכם-כי-זה-עיניין-של-חיים-או-מוותתת!!!!!
וחוץ מזה נשבעתי לא לספר....
ואני חוזרת לסיפור:
הגיע תורי לשאול שאלה, שאלתי: "מרי...? יהיה לי חבר השנה???"
כוס הפלסטיק נעה באיטיות לכיוון האות כ'. כבר ידעתי למה לחכות.
בר הקריאה: "כ'...... נ'!" ואמרה:" יפה לך!!!"
השבתי לה: "אני יודעתתת!!!!!, עכשיו רוצה נשאל רק מי זה...?"
"ברווררר!!!!" בר אמרה בהיתלהבות.
"מרי... את יכולה להגיד לי מי זה יהיה?"
הכוס זזה טיפה יותר במהירות וסימנה את האותיות כ' ו-נ'.
"מרי, מי זה יהיה???" שאלתי בציפיה.
כוס הפלסטיק היתקדמה, הפעם באיטיות, לכיוון האות ד'.
כשפיתאום, אמא שלי נכנסה לחדר ואמרה שהאוכל מוכן.
"אנחנו עוד שניה מגיעות..." אמרתי. היסתובבתי אל בר,
ואני רואה שהעצבע שלה לא על הכוס החד פעמית.
"אויי לא..." לחשתי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
