מחוללת ניסים.
בתוכי, בתוכנו.
היא מעבירה צמרמורת מסוימת,
שגורמת לך לחשוב על כל האנשים שלא זכית להכיר מעולם,
ועדיין,
כל כך חשובים לך.
איש איש, מזקן עד תינוק, 6,000,000 שמות, 6,000,000 נפשות, כולם הקריבו עצמם למעננו.
אולי לא מתוך רצון או מתוך בחירה, אבל הקרבתם נתנה לנו את החשוב מכל.
החופש.
החופש הזה שאנחנו שרויים בתוכו שנלקח כל הזמן כמובן מאליו,
פה, ביום הזה, ביום השואה, הוא נכנס לתוכנו ומזכיר לנו עד כמה הוא חשוב.
עד כמה הריבונות הזאת הופכת את החיים האלו למשהו...משהו כל כך...כל כך שווה.
בלי חירות לא הייתי חי.
לא הייתי רואה את עצמי חי.
לא הייתי מצליח לחושב על עצמי כילד בן 16-17 בשואה.
למה?
כי הגוף שלי, המוח שלי, התובנה שלי, כולם לא מצליחים לתפוס את העוצמה של מה שקרה שם.
לא משנה כמה סבים וסבתות יש לנו שהיו בשואה,
לא משנה כמה עדויות נשמע,
לא משנה כמה ננסה,
לעולם לא נישא עדות אמיתית למה שקרה שם.
אבל נישא נקמה.
נקמה לאלו שניסו להשמיד אותנו.
אנחנו ההוכחה שאי אפשר.
שחר ואלון, עוד שעה וחצי מצעד החיים.
לילה טוב והמשך צפייה מהנה. ג'וני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
