זה כל מה שאני שואב עם שיחות עם הקאמפרים...
כשאני מדבר איתם במסנג'ר אני לא חושב על המחנה ועל החוויה שהולכת לקרות לי...
אני יושב ומקנא בחוויה שהולכת לקרות להם...
וזה מה שאני שואב מהם...הנאה...
וזה כיף לראות אותם מתרגשים ולא מבינים עניין, כי בכל זאת, זאת הפעם הראשונה...
ואני?
אני מפחד...
מפחד מאכזבה...
הולך להיות מדהים, אני מתאר לעצמי...
אבל מה אם זה לא יהיה מדהים כמו שאני מצפה שזה יהיה?
מה אם זה יהיה קשה מדי, או קצר מדי, או פחות מהנה, או פחות מלהיב?
מה אם החוויה תהיה כל כך שונה שאני לא אוכל להנות ממנה?
מה אם...?
אבפט...
לא נורא...
החששות האלה לא יובילו לשום מקום...
די ירדתי מעניין דנית...
נורא רציתי אותה אבל וויתרתי כי, כי אני די בטוח שהיא לא רוצה אותי...
חוצמזה שאם הייתי מנסה וזה היה חיובי איזה זמן היה לי איתה?
אם אני עדיין ארצה כשאחזור אז אני אצור איתה קשר ונתחיל להיפגש קצת יותר ברצינות...
ואז אני אנסה באמת, ואז אולי יתמזל מזלי...
כרגע כל מה שיש לי בראש זה סידס...
לא בחורות, לא בצפר, לא שומדבר אחר...
סידס...
למה?
כי נשארו רק 6 ימים =]
מתחילות לנדוד המחשבות לפעמים לאחרי סידס,
לחופש,
לבצפר,
לאחרי בצפר,
לגיוס,
לעתיד...
לחיים...
למה אני חושב כל כך רחוק?
לא יודע...
אולי זה עוד שלב בתהליך ההתבגרות המזורגג הזה...
ושוב, גם עם זה אני משלים...
כי אני לא יכול סתם לטרפד מחשבות כאלה...
הם יושבות שם...אם אני ארצה ואם לא...
המפף...
Countdown: 6
לילה טוב והמשך צפייה מהנה. ג'וני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
