אלוהים יושב בכיסא הלבן המרופד שלו, מביט בחלון בלבן שלו, עם הוילון הלבן, והנוף השחור נגלה לעיניו. הוא מסתובב לשולחן הישיבות, סביבו ישובים המלאכים הבכירים. "אנחנו חייבים לעשות משהו", הוא אומר, "רעיונות?". המלאכים מביטים בו, גלגלי מוחם מסתובבים, מחפשים אחר רעיונות. "אממממ... אדוני?", ממלמל המלאך גבריאל, "אולי אפשר..." הוא מתחיל בסיפורו. מספר על דמיונו, על עולם עגול, ירוק וכחול ולבן. על בני-אדם, ואהבה ופרחים ובעלי-חיים. על מים ואוויר, וריח של גשם וריח של ים. על נשיקה עמוקה, ואישה בהריון, תינוקה צוחק ברחם. על חיוך בלידה, ובכי בלוויה. על חיבוק ונשיקה, ואהבה וחלום. אלוהים מקשיב, יושב ושומע את הפנטזיות העמוקות ביותר של המלאך. שומע כל מילה, כל מרקם של כל עלה, ואיך מרגישה תחושת המים, איך נשמעת נשימה. עיניו של אלוהים נוצצות למשמע הפנטזיה. הוא נוקש באצבעותיו, ובמשך שישה ימים עולמו הדמיוני של גבריאל מתגשם. אלוהים מביט מלמעלה בגאווה, נוף חלונו שונה. כבר לא שחור כקודם, עכשיו הוא ירוק וכחול ולבן. הוא שמח למראה בני-האדם ובעלי החיים, והים והשמיים והאוויר. אלוהים ממשיך להביט כך שנים, ועוד שנים, ועוד, וחיוכו דועך. הוא מביט בעצים הנכרתים, מרגיש כל מסור על גופו. הריח את זיהום האוויר, ונחנק. רואה את ההרס והמוות, רואה איך נרצחים אנשים כל יום. הוא מפסיק להביט, אך הוא מרגיש ומריח ושומע. טעם של דם ממלא את פיו. הוא נשכב עעל מיטתו הגדולה והמפוארת, בעודו גוסס. "תקראו... תקראו לגבריאל", הוא אומר במילים מקוטעות, כל מילה חותכת את גרונו. השומרים מהנהנים, יוצאים בריצה מהחדר. תוך מספר דקות מופיע גבריאל, מפוחד ומודאג. "גבריאל", אומר אלוהים בקול רועד, "אתה מפוטר".
ואני... אני כותבת את הפוסט הזה, חיוך אירוני מרוח על פני. הצלחנו להרוג אפילו את אלוהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
