כולם עמדו.

נשים,גברים,עם כיפה או בלי,

הרחוב עבר לדום.

המכוניות עצרו,המדרכות היו מלאות בפסלי אדם,אבל לא ראיתי אותם..

ראיתי רק את הילד במדרכה ממול עם הכיפה הסרוגה והציציות שמשתלשלות והוא עומד דום,בראש מורכן,מרוכז כולו..באבל!!

הוא ילד בן 10 בערך,אולי הוא דור שלישי לשואה,אולי הוא לא..

אבל כנראה שבעיניו זו לא ׳שואת יהודי אירופה׳ כמו שנוטים לטעות אלא זו פשוט ׳שואת העם היהודי׳ והוא מבין את זה,מפנים,מחצין..וגאה בניצחון שהוא מייצג!!

רציתי לצלם אותו אבל פחדתי לחלל את קדושת המעמד,אז צילמתי לי אותו במח וחשבתי על הילד היהודי הפרטי שלי.

שנה שעברה הילד שלי אמר לי בתמימות שזה שהוא ילד יהודי זה אומר שניצחנו-אין לך מושג כמה אתה צודק ילד שלי!!

השנה הסברתי לך קצת יותר לעומק,

רציתי שתבין באמת למה אמא לא הדליקה מוזיקה כשנכנסה הביתה,למה אמא לא שמה לך טלוויזיה,

למה צריך לעצור -ולו לדקה אחת- את המשחק ולהגיד לפחות פרק תהילים אחד..לזכרם!!

ניסיתי לתמצת,לחסוך ממך את הזוועות ולהתמקד בניצחונות,זה לא היה קל,קצת נבהלת כשהסברתי לך על הצפירה,אפילו התעוררת מבוהל בלילה ועל כל רחש קטן שאלת ״אמא,זה הצפירה?״,

אבל דבר אחד הפנמת וזה הדבר החשוב ביותר,אתה,ילד יהודי יקר שלי,הניצחון של כל העם!!!