ידעתי שאסור לי להיכנס לזה.
אני נולדתי להיות לבד,הכי בריא לי!
כשאני לבד אני הגיונית,אני רציונלית,אני מפוקסת,ממוקדת ויודעת מה אני רוצה מעצמי..
העיקר לא להרגיש!!
כי אין אצלי אמצע,אין לי את שביל הזהב הזה שמאזן בין הרגש לשכל,
האונה הימנית של המח שלי כאילו תופחת פתאום למימדים אדירים ותופסת את כל המקום,
דוחקת הצידה כל רסיס של מחשבה,כל טיפת היגיון,והאונה השמאלית כאילו הולכת לישון..
אין לי איזון.
וזה גרוע.
זה מחרפן אותי,זה פוגע בי.זה גורם לי לרצות לברוח מכל הדבר הזה שנראה כ"כ יפה מהצד אבל כ"כ מכוער כשהוא מתקרב אליי,כ"כ רע כשהוא נוגע בי..
ועכשיו זה השתלט עליי,ובמקום להיות מאושרת אני מבולבלת,
במקום לשמח זה מעציב אותי
ואני לא יודעת להתמודד עם זה..
ואני מתוסכלת.