כולם עמדו.

נשים,גברים,עם כיפה או בלי,

הרחוב עבר לדום.

המכוניות עצרו,המדרכות היו מלאות בפסלי אדם,אבל לא ראיתי אותם..

ראיתי רק את הילד במדרכה ממול עם הכיפה הסרוגה והציציות שמשתלשלות והוא עומד דום,בראש מורכן,מרוכז כולו..באבל!!

הוא ילד בן 10 בערך,אולי הוא דור שלישי לשואה,אולי הוא לא..

אבל כנראה שבעיניו זו לא ׳שואת יהודי אירופה׳ כמו שנוטים לטעות אלא זו פשוט ׳שואת העם היהודי׳ והוא מבין את זה,מפנים,מחצין..וגאה בניצחון שהוא מייצג!!

רציתי לצלם אותו אבל פחדתי לחלל את קדושת המעמד,אז צילמתי לי אותו במח וחשבתי על הילד היהודי הפרטי שלי.

שנה שעברה הילד שלי אמר לי בתמימות שזה שהוא ילד יהודי זה אומר שניצחנו-אין לך מושג כמה אתה צודק ילד שלי!!

השנה הסברתי לך קצת יותר לעומק,

רציתי שתבין באמת למה אמא לא הדליקה מוזיקה כשנכנסה הביתה,למה אמא לא שמה לך טלוויזיה,

למה צריך לעצור -ולו לדקה אחת- את המשחק ולהגיד לפחות פרק תהילים אחד..לזכרם!!

ניסיתי לתמצת,לחסוך ממך את הזוועות ולהתמקד בניצחונות,זה לא היה קל,קצת נבהלת כשהסברתי לך על הצפירה,אפילו התעוררת מבוהל בלילה ועל כל רחש קטן שאלת ״אמא,זה הצפירה?״,

אבל דבר אחד הפנמת וזה הדבר החשוב ביותר,אתה,ילד יהודי יקר שלי,הניצחון של כל העם!!!

אבל לגמרי דממה!!

דממה כזאת שאם אני מכבה את הטלויזיה אני יכולה לשמוע את העצים שבחוץ מייצרים חמצן מרוב שדממה!

אוחחח כמה שאני מאוהבת בדממה הזאת!

**

אני אלרגית לרעש,

אני אלרגית לתינוקות ואני אלרגית לאנשים שמזמינים את עצמם אליי!

אז כשאחותי מזמינה את עצמה אליי עם שלושת ילדיה ( שההפרש בינהם הוא פחות משנה ואין לי שמץ של מושג איך לעזאזל היא עשתה את זה ) לגמרי אפשר להבין למה אני מקבלת פתאום פריחה בכל הגוף..

אני חייבת לציין שהחג הזה ארוך בשבילי,ארוך מידי אפילו,

זה נהיה לי ארוך מידי כבר בשעה הראשונה.

אחרי חג ראשון אצל האבא הדוס שלי ( בתחפושת שלושה חלקים ) עם שלושת הילדים של אחותי ושלושה נכדים של אישתו,כנראה שזה היה באמת טו מאצ' לא רק בשבילי כי גם אישתו קצת התחרפנה ואבא שלי ביקש ממני בצורה מאוד יפה ומנומסת "קחי את אחותך עם שלושת היצורים שמוציאים קולות חזקים ומוזרים מהפה אלייך הביתה,ליאור,למדבר,לכל מקום שהוא לא הבית שלי" ומי אני שאסרב לבקשה לגיטימית כ"כ?

למזלי עבדתי בחוה"מ,אומנם לא מהבוקר עד הערב אבל גם משהו,חצי משמרת-חצי נחמה..

מה שאומר שנשאר לי רק חצי יום להתאפק ולהתרחק מחפצים חדים.

שלא יהיו אי הבנות,אני לא שמחה שהיא הלכה,אני רק מאושרת עד הגגגגגגגגגג ששלושת הזאטוטים הקטנים האלו לא מסתובבים לי בין הרגליים יותר, שהבית שלי לא מריח כמו פח טיטולים, שאין לי צעוצעים מפוזרים במקרר וששום דמות מצויירת לא מצווחת לי בטלויזיה.

ותאמינו לי,מי שלא ראה את הצעד הזה לא ראה יציאת מצריים מימיו!!

שלושה ילדים,עשרה ימים, חשבון פשוט!

מזוודה ענקית בגודל של המיטה הזוגית שלי, 2 תיקים בערך בגודל של אמבטיה, 3 חבילות טיטולים ( כי צריך כמה מידות וגם כי זה לא נכנס בשום תיק- מזל שיש לזה ידית ), ילד אחד על הידיים (שלי,אלא מה? ), ילד אחד מזדחל במדרגות והאחרונה מחליטה שסתם לרדת במדרגות זה משעמם וליפול על הראש זה הרבה יותר מגניב- מה שמוסיף סאונד מטורף לכל התהלוכה ההזויה הזאת.

(ואגב,כבר ציינתי שאני גרה בקומה רביעית בלי מעלית,נכון? )

ו...

עכשיו דממה!!!!

אחחח.. סופסוף דממה!!!

אז עכשיו ברשותכם אני אלך לסדר קצת את הפוגרום שנשאר לי בבית ( והפעם זה אשכרה יחזיק מעמד וישאר מסודר יותר מזמן אכילת פרס ),אתפנק לי במקלחת לוהטת (בלי שאף אחד יזרז אותי ),אשב על הספה בפיג'מה מינימלית (ולא אצטרך להתכסות כי אין אף ילד יהודי טהור שצופה בי ) עם עוגת מוס שוקולד מפוצצת קלוריות ( כשרות לפסח! כל קלוריה וקלוריה עברו תחת ידיו האמונות של המשגיח,מבטיחה לכם!! ) ויין טוב,ארים רגליים על השולחן קפה ( שכבר נראה ממש עזוב בפינה ושכח שהמקום שלו פעם היה באמצע הסלון ואף אחד לא טיפס עליו ולא איים לחצות אותו ל-12 שבילים ), אזמין סרט טוב (בלי לדאוג מצנזורה ובלי שאף אחד יעמוד לי מול המסך בדווקא-או שלא..לא ממש משנה ) ובעיקר בעיקר-

אסניף את השקט הזה לתוך הריאות!!

חג שמח

טוב,יכול להיות שזו גם קצת אשמתי,הייתי צריכה לחשוב שזה יקרה,להיות ערנית יותר..

אבל מה לעשות?לא תמיד אני מגיעה לזה..

וככה יוצא שכשהילד שלי נוסע שבת לאבא שלו אני לא ממש מעודכנת במה שכתוב לו בדף קשר,

וככה יצא שהגננת כתבה שהם חוגגים ליל הסדר בגן וצריך לבוא עם חולצה לבנה ואני לא ידעתי מזה...

**

7:00 בבוקר אני כבר מחוץ לבית.

הבגדים של הילד כבר מסודרים על הכיסא-מכנס ג'ינס וחולצת טריקו בצבע תכלת,

הסנדוויץ' שלו כבר בתיק האוכל,

סבתא מכינה לו שוקו ואני כבר בדרך לעבודה.

העבודה שלי מאד לחוצה,קשה לי לענות לטלפונים אבל הפעם משום מה עניתי,חשבתי שזו תהיה שיחה של דקה ואני מיד חוזרת להתרכז בעבודה,

-כן אמא?

-תגידי,לא ידעת שהם צריכים לבוא לגן בשחור לבן?

-לא,למה שחור לבן?

-הם עושים ליל הסדר בגן וכולם עם שחור לבן חוץ ממנו..................................

-את יכולה ללכת להביא לו חולצה לבנה?

-אני ממהרת לעבודה (ומן הסתם גם העובדה שאני גרה בקומה רביעית בלי מעלית לא ממש עזרה..)

מה אמרתי?שאני מיד חוזרת לעבודה?איך?

איך אני אמורה להתרכז בעבודה כשאני חושבת רק על דבר אחד?

איך אני אמורה להתרכז בעבודה כשכל מה שאני רואה מול העיניים שלי זה חולצה תכלת אחת בין 20 חולצות לבנות?

אז קודם כל כעסתי,

כעסתי על אבא שלו שלקח אותו מהגן ביום שישי והחזיר אותו לגן ביום ראשון בלי שדף הקשר יעבור דרכי ולא טרח לעדכן אותי במה שכתוב שם,

כעסתי על עצמי שלא חשבתי שבימים האחרונים לגן מן הסתם ירצו לעשות להם יום ליל הסדר חגיגי,

כעסתי על עצמי שלמרות שידעתי שאני לא רואה את דף הקשר לא התקשרתי לוודא אם יש בו הודעות חשובות,

ואז,אחרי שסיימתי לכעוס על עצמי ועל כל העולם הבנתי שזה לא ממש עוזר לנסיך בחולצת תכלת שלי אבל לא ממש הצלחתי להפעיל את המח כדי לחשוב על פתרון,פשוט כאב לי..ולא הייתי מסוגלת להתמקד בשום דבר אחר חוץ מהכאב הזה.

אז יצאתי מהמשרד,

עמדתי מול השמש ונתתי לדמעות לזלוג בחופשיות..

בסוף השגתי את אחי בטלפון,בכיתי לו קצת והוא אץ רץ לגן להביא לנסיך שלי חולצה לבנה ואפילו נתן לי לדבר איתו בטלפון,

סתם ככה,באמצע יום עבודה :)

**

נכון,סוף טוב הכל טוב,אבל את הכאב הז אני לא רוצה לשכוח,

אהבתי את הכאב הזה,הרגשתי שהוא חלק מהתהליך שלי עם עצמי בדרך להפוך לאמא טובה יותר..

הרגשתי את הילד שלי בתוך הלב שלי,

אני רוצה לשמור את הכאב הזה בלב שלי ואני רוצה לשמור מול העיניים תמיד את התמונה של הילד שלי מחייך בהתרגשות כשסיפרתי לו כמה מאושרת הייתי כשדוד שלו הביא לו חולצה לבנה לגן!