אני אוהבת את חברה שלי,
באמת שאני אוהבת אותה.
וגם היא אוהבת אותי,אני יודעת..
היא ה-BFF שלי.
**
אנחנו חברות מגיל 8.
אני זוכרת את היום שהמשאית חנתה מתחת לבניין שלנו ומשפחה חדשה הגיעה לגור בדירה הריקה שמתחתינו,
הם היו אשכנזים כאלו,עדינים,רגישים לרעש,מתלוננים על כל צעד שעשינו בין 14:00-16:00 (וגם בכל שעה אחרת..),
הפריעה להם המוזיקה שלנו,השירים שאבא שלי שר בליל שבת (ואבא שלי אוהב לזייף מכל הלב כולל לדפוק על השולחן..כי אסור למחוא כפיים בשבת).
אבל לאט לאט למדנו להסתדר,אנחנו למדנו ללכת קצת יותר בשקט,הם למדו לדפוק על התיקרה עם מגב והשבטים למדו לחיות בשלום :)
עד היום אנחנו יושבות מידי פעם ומעלות חוויות ותמיד זה עושה לי צביטה קטנה בלב..
הטלפון שהזעיק אותי בשתיים בלילה סתם כי לא בא לה לישון לבד במיטה,
הטיולים משותפים עם האבות שלנו (שעם הזמן הפכו לאובים מושבעים),
ארוחות שבת ביחד,
המנהג שלהם בליל הסדר לעלות אלינו מחופשים בג'לביות וצרורות על השכם,
הפינה הקבועה בחצר של הבצפר שהיינו יושבות בה עמוסות במכיתביות ומדבקות וכותבות אחת לשניה מכתבים כאילו אנחנו גרות ב-2 עברי האוקיינוס,
הלילות האלו שלפני סוכות שהיינו יושבות על הגדר ומחליטות של מי הסוכה הכי יפה מכל השכנים,
הבריחה המשותפת מאחותי שקטנה מאיתנו בכמעט שנתיים ואהבה ללכת אחריי לכל מקום כמו צל,
השנים הארוכות בפנימיה..
והרשימה עוד ארוכה.
עברנו מלאאאאא מאז-
רבנו אלף פעמים והשלמנו אלף ואחת,
ואני אוהבת אותה,באמת באמת!
אבל אני גם מתגעגעת אליה..
כי יש אנשים שכשהם בזוגיות אז שאר העולם מאבד משמעות מבחינתם,
כמו שמצלמים אובייקט ממש ממש קטן אז כל התמונה מטושטשת ורק הפרח הזה באמצע חד וברור..
והיא כזאת,החברה שלי..
החסרה שלי
תמונת אילוסטרציה
למצולמים אין קשר לכתבה
(אולי מלבד העובדה שאני שחורה והיא בלונדינית,
טוב,לפחות היתה :))
בבלוג זה
בכל הבלוגים
