אז אצטרך להסתפק בזה.

למה כל פעם מחדש זה קורה לי? למה משבר זהות בכל מקום שאני מגיעה אליו? למה אני לא מצליחה להיות מרוצה מעצמי?

היום נפגשתי עם זוהר. היא דיברה ודיברה על מה שהיא מרגישה וחושבת ופשוט קינאתי בה. למה אני לא מסוגלת לדבר ככה? למה אין לי כושר ביטוי שיאפשר לי לשפוך? למה אני לא יכולה להיפתח לאנשים? ממה אני מפחדת? הרי מי שאני מרגישה הכי קרובה אליו הוא מי שהכי נפתחתי אליו וראה אותי במצבים שאף אחד אחר לא ראה.

בכל מקום חדש אני מרגישה בחוץ, מציקה, משעממת, חסרת תוכן, חסרת עניין. למה כשכותבים שיר על חברי המגמה כותבים עליי "מירי שקטה"? למה אני לא מצליחה לשנות את זה??? למה אני לא מצחיקה יותר, כיפית יותר, מעניינת יותר. למה כשאני אומרת משהו זה לא יוצר אותה השפעה כמו מישהו אחר? אני כבר לא מוצאת בעצמי שום דבר טוב. אני לא טובה בלדבר עם אנשים בשביל לעזור ולתמוך בהם, אני פשוט לא יודעת מה לומר. אני לא חשובה מספיק לאף אחד. אני לא כיפית, אני לא מדברת, אני פאסיבית מדי. למה אני בורחת בכל פעם? מנסה לברוח למקום הנוח והמוכר, אבל גם שם לא טוב לי. כשהייתי במכינה רציתי לברוח לחברות בבית, כשאני בצבא אני רוצה לברוח למכינה, למרות שגם שם עברתי את אותן תחושות. למה אני לא מצליחה לשנות את זה? להיות יותר דומיננטית, יותר אקטיבית? לגרום אנשים להקשיב לי. לגרום לאנשים לרצות להיות איתי. שיהיה כיף, לא להיות כבדה ושקטה.

אני מרגישה שכל כך הרבה כלוא בפנים, ואני רוצה לצרוח. לצרוח שכל העולם יישמע ויקשיב.

"הווי" במגמה, אבל אני לא חלק ממנו. גרועה בתוך חברה גדולה. מרגישה קטנה ומציקה, לא חשובה. מרגישה גם טיפשה. טובה רק בלימודים, מגיעה להישגים טובים, אבל עדיין מרגישה טיפשה. למה אני תמיד הולכת לפי הספר, למה אני לא מעניינת יותר. למה אין לי אופי, למה אין בי משהו ייחודי ומושך, בלתי נשכח. רוצה להיות במרכז, רוצה להיות מישהו משמעותי בשביל כולם, שרוצים להיות איתו כי כיף איתו וכי הוא בן אדם מדהים. למה קשה לי כל כך חברתית, בכל מקום שאני מגיעה אליו. יש אנשים טובים, למה אפילו איתם אני לא מצליחה?