אז כן, יום השואה אחרי המסע לפולין שונה ואחר. זה בא לידי ביטוי בדמעות שעולות כששומעים בטקס שיר ששרנו במחנה ההשמדה בו נשברתי, במראות הכל כך מוחשיים והצרובים בזיכרון שעוברים מול העיניים כשעומדים בצפירה, בצמרמורת שתוקפת כשרואים סרט ואני מבינה שהייתי שם וראיתי את הבניינים האלה, באזכורים בלתי פוסקים בינינו לבין עצמנו של כל מיני דברים שהיו במסע שלנו ובעוד פרטים קטנים ולא חשובים לכאורה. ולמרות שהמסע לא באמת עוזר להבין, כי אי אפשר להבין, היום הזה הפך להרבה יותר קרוב והרבה יותר אישי.

לזכור ולא לשכוח.