איבדתי את החיוך שלי.
אחד כזה טיפה עקום,אמרו לי בעבר שהוא לא יפה,אבל הוא שלי,ואיבדתי אותו.
חיפשתי בכל החדר שלי,הזזתי את הבגדים מהמיטה לכסא ומהכסא לכורסה,נכנסתי מתחת למיטה וכמעט נאבדתי,מאחורי הטלווזיה כמעט נחנקתי מהאבק ובתוך ארון הבגדים רק בילגנתי הכול.
הוצאתי את מגירת הנוסטלגיה שלי ממקומה בשידה ושפכתי אותה על הרצפה,במילא כבר הפכתי את כל החדר,
החיוך שלי לא היה בתוך המעטפה עם כל הברכות לימי ההולדת שלי,לרגע חשבתי שמצאתי,אבל זה היה שטר נשכח של חמישים שקלים,חפרתי בתוך צעצועיי הילדות והתמונות הישנות ולא מצאתי אותו בשום מקום.
אם לא השארתי אותו פה נשארה רק אפשרות אחת,מישהו לקח אותו !
אבל מי יגנוב את החיוך שלי,לכל מי שאני מכיר יש כבר חיוך והם לא ירצו עוד אחד,שני חיוכים זה נורא מוזר.
אז אם לא בשביל להשיג חיוך...אז בשביל נקמה ! עליתי על זה !
הוצאתי את תיק הגב מתחת להריסות שהיו פעם החדר שלי,דחפתי פנימה חטיפים בקבוק מים ומשקפת,אני יוצא למסע ריגול,אל הבית של ליטל,אקסית שלי מלפני שנתיים,אם מישהו בעולם ירצה לגנוב את החיוך שלי זו ליטל,כלבה נקמנית.
ישבתי שעות על גג מול הבית שלה,הייתה לי נקודת תצפית מושלמת שיכולתי עם המשקפת לראות את החלון של החדר שלה ודרכו כל דבר שעשתה,היא הכינה שיעורים ודיברה עם חברות,ולכמה זמן סתם שכבה על המיטה שלה,לפעמים נצנץ פתאום החיוך שלה כשחשבה מחשבה נחמדה,אבל החיוך שלה היה מושלם,ממש לא החיוך הטיפה עקום שלי.
הסתובבתי במעגלים מסביב לשכונה שלה וחשבתי מי עוד יכול לגנוב את החיוך שלי,
מי ירצה לקחת אותו ממני.
עצרתי ליד חנות חיוכים והסתכלתי בחלון הראווה,היו שם חיוכים מכל הסוגים והצורות,אבל אף לא אחד עקום.
בסוף קניתי אחד,אחד כזה שמשדר שמחת חיים וביטחון,עם שיניים חשופות ולבנות ושפתיים דקות וורודות.
המוכר הדביק לי אותו בעדינות על הפה ואמר שהדבק יכול להכאיב אחרי כמה זמן,אבל זה עובר.
הלכתי בסהרוריות ברחוב,לא יודע לאן ללכת והיכן להמשיך את המשימה,נכנסתי למכולת וקניתי כיכר לחם,פעם הייתה אחת,נטע,שהראתה לי לאן היא הולכת כדי לחשוב.
הגעתי לפארק עם האגם הגדול,זה עם הברווזים השוחים,התיישבתי על הספסל ליד ותלשתי חתיכות לחם וזרקתי לאגם,הברווזים התקרבו לאט לאט והחלו לדוג מהמים את החתיכות ולגעגע,נטע אמרה שלפעמים הם מגעגעים שמח ולפעמים בכעס,והיא יודעת להבדיל.
לי זה תמיד נשמע אותו דבר.
כאן לפני כמה חודשים נטע הוציאה מהכיס חיוך,והדביקה אותו על הפנים שלי בהפתעה,מתנה ממנה.
הוא היה חמים ונעים,אבל היה בו משהו עקום,הייתי עומד מול המראה שעות ומנסה לתקן אותו שיהיה ישר
אבל הוא תמיד נשאר כזה,טיפה עקום.
לפני חודשיים ישבנו בספסל פה,ליד האגם,וזרקנו לחם לברווזים.אמרתי לה שהיא לא הדביקה אותו נכון,את החיוך,והיא בכתה והלכה ולא דיברה איתי מאז.
הסתכלתי על הברווזים הרבה זמן,חשבתי על החיים והחיוך שלי,זוג אנשים התיישב על ספסל בצד השני של האגם וזרק חתיכות לחם למים,הם היו רחוקים ולא יכולתי לראות בדיוק איך הם נראים.
מתוך סקרנות הוצאתי את המשקפת מהתיק והצצתי בהם,נטע הייתה שם,זרקה לחם לברווזים עם החיוך המושלם שלה,הדבק על הפה שלי שרף קצת,ולידה ישב בחור עם פרצוף עקום,גם לו לא היה חיוך.
הבחור הסתכל עליה במשך הרבה זמן,צחק שהיא צחקה וניסה לנחש האם הברווזים שמחים או כועסים,אני לא הצלחתי להוריד את המשקפת.
נטע הכניסה ליד לכיס שלה,וממנו הוציאה חיוך,לא מושלם בכלל,טיפה עקום.היא לקחה את החיוך שלי והדביקה אותו על הבחור.
עליו החיוך נראה מושלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
