כיסיתי את אחותי בשמיכה שלה אחרי מרתון סיפורים לפני השינה.

"עמי תספר לי עוד סיפור אחד,אחד אחרון " היא ביקשה.

"לא לא" אמרתי לה,"את צריכה לישון טוב היום,את יודעת מה יקרה אם לא תתעוררי מחר ?"

עיניה התרחבו בפחד,הרי אסור שמשהו יהרוס את מחר,והיא שאלה " מה יקרה ?"

"אם לא תתעוררי מחר,את תישארי בת 8 לעוד שנה שלמה,תצטרכי לעשות את כיתה ב' עוד פעם כשכל החברים שלך יעלו כיתה" איזה כיף זה ילדים קטנים שלא מבינים עדיין ציניות.

"לאאא !" היא אמרה בקול ועצמה את עיניה חזק חזק,"אני ישנה עכשיו!"

"לילה טוב אחות קטנה" אמרתי ויצאתי מהחדר,מכבה את האור.

אוקיי,עכשיו תשע בערב,אני צריך מהר לרוץ לשוק ולמצוא לה מתנה למחר,לא היה לי זמן בכלל בשבוע האחרון.

יצאתי מהבית וכמעט שעפתי במדרגות מכמה שירדתי מהר,ורצתי לתחנה כדי לא לפספס את האוטובוס.

חיכיתי המון זמן בתחנה,אני תמיד מפספס אוטובוסים,ושיחקתי עם חתול שישב על אחד הספסלים,לא בדיוק שיחקתי,הוצאתי שרוך מהנעל וצחקתי שהוא עקב אחריו בעיניו והתעצל לעשות יותר מזה.

אולי אני אקנה לה בובה של חתול ? לא,כל המדפים בחדר שלה מפוצצים בחיות פרוותיות,מכל סוג שיש.

האוטובוס הגיע ואמרתי שלום לאברהם הנהג,אני לומד ליד השוק ויש רק שלושה נהגים שמפעילים את הקו מהבית לשוק,אז אני מכיר את כולם.יש את אברהם,בחור שמנמן וקירח עם משקפיים,הוא הכי נחמד,הוא תמיד אומר לי שלום,גם אם עבר עליו יום רע.

משה בדרך כלל לא אומר לי שלום,רק בימים טובים,ומרבקה אני מתבייש כי היא מגלחת את השיער ולהרבה מאוד זמן חשבתי שהיא גבר.

בסוף האוטובוס הגיע לשוק ונופפתי לאברהם שראה דרך המראה ונופף בחזרה,ירדתי מהאוטובוס והלכתי לשוק,אולי אני אקנה לה מכונית קטנה ? או אוטובוס קטן ?

לא,שהדוד אלכס קנה לה מכונית ירוקה היא אמרה תודה וחייכה אבל שמה אותה במגירה ולא שיחקה בה יותר.

הלכתי בשוק והסתכלתי בין כל הדוכנים,חיפשתי משהו שאחותי תאהב.

היו שם חולצות,יש לה מספיק,היו שם בובות פרווה,כבר עברנו על זה.

עמדתי כמה דקות מול דוכן עם כל מיני צעצועי נסיכות,אבל היא פחות נשית מהחברות שלה,לא חשבתי שהיא באמת תאהב שרביט ורוד עם זנב מבד שגם זוהר בחושך,ובאמת שזה היה הדבר הכי מושך לעין שם.

כל שנייה אחד המוצרים צעק איזה משהו,מבצע לשעה הקרובה או מה בדיוק הוא מוכר בדוכן שלו,אם הייתי רוצה לדעת הייתי בא להסתכל.

אחד וויתר על לצעוק וישב עם מגפון.

בסוף הגעתי לאזור של השוק שמוכרים בו רק אוכל,הסתכלתי על השעון וכבר היה עשר ועשרים ולא מצאתי כלום,אני אצטרך לחזור מהר מאוד לרחבות בכניסה של השוק ולהסתכל אם יש שם משהו,ועוד להספיק לאוטובוס האחרון הביתה.

החלטתי לרוץ בחזרה,ולפעמים מוכר או שניים צעקו לי "ילד !" או " תעצור !" ,אולי הם חשבו שגנבתי משהו,אבל לא היה לי זמן לעצור,רק רצתי מהר יותר.

הסתובבתי בחנויות ליד הכניסה של השוק,למרות שזה היה ניסיון די מיותר,בשוק תמיד היה יותר מבחר וכמעט כל מה שהיה בחנויות היה גם בשוק,בדרך כלל גם ביותר זול.

היו שם אותם בובות פרווה,ואותם בגדים,ואותו שרביט,רק לא זוהר בחושך,יופי באמת.

אותם מכוניות,אותם משחקים,אותם מדבק-

מצאתי.

בחלון של אחד החנויות ישבה בובת נסיכה,תפורה מבד ומילוי,לא פלסטיק כמו ברבי,אחותי לא אהבה ברבי בכלל,

היו לה תלתלים זהובים וחיוך רחב,שמלה כחולה כהה וכתר כסוף על הראש,היא נראתה בדיוק כמוה.

הסתכלתי בהתרגשות על דלת הכניסה וקפאתי לרגע שראיתי את השלט "סגור",התקרבתי וחיפשתי איפשהו אם כתוב מתי החנות פתוחה,אולי אני אספיק בבוקר לפני שהיא תתעורר.

בסוף מצאתי,"א-ה' 04:00-20:00",וואו,רק בתל אביב חנות יכולה לפתוח בארבע בבוקר,איזו עיר מוזרה.

החלטתי במקום לחזור הביתה ואז לבוא בבוקר,לישון פה על הספסל,כבר היה אחד עשרה וחצי,רק ארבע שעות.

לקח לי הרבה זמן להירדם,הספסל לא היה נוח בכלל.

התעוררתי כשמישהו נעץ בי את אצבעו שוב ושוב.

"ילדון,מה אתה עושה פה ?" הוא שאל אותי,הוא היה נער מתבגר,כנראה בן 17,עם גשר ורסטות והוא דיבר בקול איטי ונמוך,"לך הביתה לישון "

"אני צריך לקנות משהו " אמרתי לו,הקול שלי היה עדיין צרוד וישנוני.

"מהחנות פה ?" הוא שאל והצביע על החנות שחיכיתי שתפתח

הנהנתי בראש בעייפות.

"אז יאללה בוא איתי ותתחפף מפה"

הוא הוציא שרשרת מפתחות מכיסו,בחר אחד ופתח איתו את הדלת ונכנס.

עקבתי אחריו והסתכלתי סביב,האמת שהיו בחנות המון דברים יפים

פיל פרוותי ומחייך,בטוח אין לה פילים.מטוס קטן ואדום עשוי מעץ,היא תאהב את זה.

אבל אז הסתכלתי שוב על הנסיכה,זה.

לקחתי אותה לקופה והנחתי את הכסף שכתוב על התווית על השולחן.

"או,כבר הרבה זמן שזאת מחכה" הוא אמר ולא הרגשתי את הצורך להגיב,יצאתי מהחנות והתחלתי ללכת בחזרה הביתה.

הרחובות היו חשוכים וכל החנויות סגורות כי כבר ארבע וחצי בלילה,היו מעט מאוד אנשים בחוץ אבל כל פעם שעברתי ליד זר הזזתי קצת את הבובה מאחורי כך שהוא לא יוכל לחטוף אותה ולברוח.

בסוף הגעתי הביתה ועליתי במדרגות הבניין,כל חיי גרתי פה ,אז לא הייתי צריך להדליק את האור.

הכנסתי את המפתח לחור ובהתחלה לא הצלחתי ונבהלתי שאולי שכחתי את הדרך הביתה,הסתכלתי על השלט הדלת והיה כתוב שם "כאן גרים בכיף משפחת אתרוג",לא טעיתי.

הצלחתי לפתוח את הדלת,סגרתי אותה והלכתי על קצות קצות האצבעות בתוך הבית,כדי לא להעיר אף אחד,נכנסתי לחדר של אחותי,היא ישנה עמוק והייתה לה אותה הבעה רצינית שהוא עזב אותה איתה.

אולי היא באמת האמינה שהיא תשאר בת 8 ?

שמתי את הבובה לידה על המיטה,והיא זזה טפה,פחדתי שהערתי אותה אבל היא חיבקה את הבובה מתוך שינה וחייכה,גם אני חייכתי.

"יום הולדת שמח נועה" לחשתי.

שתהיי תמיד שמחה.