"את שמעת על הבחור ההוא ? המרפא ?" שני שאלה את לין.
השמועה אומרת שהמרפא גר בבית לבן מחוץ לעיר ובמגע אחד יכול לרפא כל מחלה וכל עצבות,
חולים נכנסים כשבקושי עומדים ויוצאים בריצה קלה כמו נערים צעירים,הדיכאוניים מופיעים שוב כאנשים חדשים,מוכנים לחוות כל טיפה מהעולם שכל כך הפחיד אותם רק לפני כמה דקות.
לין הייתה מעורבת בתאונת דרכים לפני שנתיים,היא נפגעה בעמוד השדרה ואיבדה את היכולת להזיז את יד ימין שלה,רופאים ומנתחים ניסו לתקן ולרפא אבל שום נסיון לא הצליח,היא עטפה אותה בגבס לאחר חצי שנה,נמאס לה שנתח הבשר חסר החיים שפעם קראה לו יד מתנודד לצידה בעצלנות,לפעמים הייתה מדמיינת אותו לועג לה.
היא נשענה על השולחן עם היד הכלואה ויצא מפיה פיהוק גדול.
"כן,כן,שמעתי עליו,זה נשמע נורא פיקטיבי"
"את לא מבינה ! זה אמיתי לגמרי,יש לי ידיד שאח של חברה שלו הלכו למרפא כדי שירפא את האסטמה של הילד,הוא רצה לרוץ מרתון ולא היה יכול ככה,ולפני חודש הוא סיים מרתון בפריז תוך ארבע שעות"
"נו זה סתם,בטח הידידה של ידיד של אח של אחותך טחנה לילד שבועות שזה יעזור ואז זה באמת עזר,כל השטויות האלה של הכוח של התת-מודע."
שני תקעה בה מבט מאיים ובכלל לא מרוצה,"לין,את הולכת אליו,אני משכנעת את תום שיכריח אותך וזהו!".
היא כזאת דרמטית לפעמים.
"כאילו שתום יכול להכריח אותי,מילה אחת לגבי מה אנחנו הולכים או לא הולכים לעשות בחודש הקרוב והוא מתקפל".
מסתבר ששני הייתה רצינית לגמרי,היא דיברה עם תום,החבר שלי,והוא אמר שאנחנו נוסעים אליו ביום שבת גם אם יחרב העולם.
כשהוא לא נשבר גם אחרי שאמרתי לו חודשיים בלי,חשבתי שאולי הוא באמת לא הולך לוותר.
מצאתי את עצמי בשבת בבוקר באוטו בדרך לאזור הכפרי מחוץ לעיר,איפה שהבניינים מפסיקים והבתים הפרטיים צצים להם פתאום,בתים עם גגי משולש מרועפים באדום,לפעמים עם ארובה קצרה כזאת שספק שהשתמשו בה בחיים.
העצים התחילו להתרבות עד שנסעו ממש בתוך יער,ציפורים צייצו והענפים מלמעלה הטילו את צילם על המכונית שלנו,תודה לאל,הגבס מסנוור אותי שיש שמש.
"אתה יכול כבר להסתובב וזהו ?"
"לא..." הוא מתח את הל' המון וחיוך שובב עלה על פניו.
"כי?..." גם אני יודעת למתוח מילים של הברה אחת.
"כי את הולכת להבריא היום מותק" הוא אמר והגניב איזה קריצה.
"אל תתלה בזה תקוות,אם מר דוקטור פרופסור קמרון מבלגיה לא הצליח,אני בספק שה"מרפא"",היא עטפה את המילה בכל טיפת לגלוג שהייתה לה,"יכול לעשות משהו ב"נגיעה אחת בלבד",מופתעת שיש לה עוד לגלוג להוציא.
הוא פשוט חייך,החיוך הכי מאושר שלו,הוא לגמרי מאמין שאני עומדת פתאום לקרוע את הגבס ולחזור להיות דו-ידית,טמבל,טמבל מתוק.
מצאנו את הכתובת שאח של חברה של ידידה של אחות של שני נתן לנו,עצרנו עם האוטו מול בית לבן,גג משולש עם רעפים אדומים וארובה שהוציא עשן,גדר כחולה הקיפה את הבית וגינה קטנה לידו,שביל אבנים צר הוביל מדלת הבית לשער הגדר.
הייתי כותבת באיזה צבע היה השביל,אבל לא ראיתי,היו עליו המון רגליים.
המון.
מליון אנשים לפחות עמדו בתור לדלת,בינם היו חולים עם שקית אינפוזיה על גלגלים שהתקדמה איתם בתור,מרבית האנשים באו עם משפחות,כל משפחה התקבצה בעיגול כשהאדם שעומד להכנס בדלת החומה עומד באמצע,מוגן מהכול.
התקרבתי לתום ולחצתי בלי לשים לב על היד שלו.
"אני איתך פה" הוא אמר לי,התקרבתי עוד קצת.
היה ברור לגמרי מי בתור עומד להכנס ומי המלווה,המלווים חייכו בחיוך מלא תקווה,לנכנסים היה חצי חיוך,חיוך סובל,אבל ניצוץ בעיניים שמאמין לחלוטין שזה עומד להגמר.
האנשים שנכנסו נכנסו לבד,כאילו חוק לא כתוב שכולם יודעים,והמלווים שלהם חיכו בחוץ,והניצוץ בעיניים של לין זרח עוד ועוד כשכל אדם שיצא בכה בהתרגשות וחיבק את משפחתו,כאילו כל מה שרע בעולם נעלם.
בסוף היה תורי להכנס,תום חיבק אותי וחייך את חיוך ההכול יהיה טוב שלו,נכנסתי לפני שאתחיל לדמוע וסגרתי את הדלת בעדינות מאחורי,"תנסי לא להיות סקפטית,זה עושה אולקוס",טמבל.
מבפנים הבית היה חשוך למדי,על כל קיר צוייר ציור אחר,יער צבעוני ואגם כחול וגדול,ציפורים ופרפרים,בודהה זהוב יושב ומחייך.
"אני פה" נשמע הד של קול מאחד החדרים,עקבתי אחריו ובתוך החדר חיכה איש שרכן על שולחן,איש מקריח והשיער בצד ראשו לבן ובוהק,פניו מלאות קמטים וגופו נראה רזה וחלש.
בחדר הזה לא היו ציורים,קירות לבנים וחלון לבחוץ שהוסתר בוילון,שני נרות עמדו בתוך פמוטים על השולחן והלהבה יצרה אור חלש שנתן לחדר צבע מעט אדמומי ואווירה מסתורית.
היא התיישבה על כסא שחיכה לה ליד השולחן וחיכתה שידבר ראשון,המבוכה שברה אותה לבסוף.
"שלום,אני לין",היא אמרה ושלחה את ידה הבריאה ללחוץ את שלו,"חברה שלי אמרה לי שאתה מסוגל-"
הוא קטע אותה באמצע,הסתכל אל פניה, ולא התייחס לידה המושטת,קולו היה חד והוא דיבר מהר.
"כן,אני יכול לרפא הכול,מה הבעיה אצלך ?"
לין החזירה את ידה השלוחה ובעזרתה הרימה אל השולחן את הכלואה,מופתעת קצת מקשיחות קולו.
"לפני שנתיים נפגעתי בתאונת דרכים,ומאז אני לא יכולה להזיז את היד,אתה תוכל לרפא אותה ?"
עד רגע זה היא שמרה עמוק את כל התקוות שלה,כי ידעה שאם יאמר לה לא,לא תוכל להתמודד עם התשובה,אבל עכשיו שבריר תקווה חמק בערמומיות לתוך קולה.
הוא לא ענה,הוא נגע בגבס עם אצבע אחת,לשנייה,והחזיר את ידו.
לין הסתכלה עליו בעיניים רחבות ואדומות,שולטת בקושי על עצמה כדי שלא תבכה,זה כל מה שהמרפא הגדול עושה?
ובדיוק אז,כשהמעצור כמעט ונפרץ והייתה מאבדת את עצמה בתוך ים הסבל,הגבס קפץ.
אצבעותיה רקדו ותופפו על השולחן,התחושה חזרה במהירות ועוצמה לידה,הכלוב שלה עכשיו מחניק ומגביל,
היא לא יכלה עוד לשלוט בדמעות.
היא פתחה את פיה וניסתה לומר לו כמה היא מודה לו,כמה ניסו לפניו ולא הצליחו,כמה הוא שינה את חייה כרגע.
"אשמח אם תצאי,ראית איזה תור יש בחוץ",גוש קרח היה יכול לומר את זה ביותר חמימות ממנו.
היא הייתה מודהמת מדי כדי לענות,ופשוט קמה ולחשה בשקט תודה כשהסתובבה ויצאה.
כשהלכה הרשה לפניו להתעוות כפי שכל כך נלחמו בו שיתן להם,פיו נפער לצרחה חסרת קול ועיניו דמעו,
היד שלו נדקרה שוב ושוב על ידי אלפי מחטים,נשרפה באש הגיהנום ואז קפאה במי הקרח.
הכאב עבר באיטיות רבה,אבל היה המרפא כבר רגיל והצליח לחזור לשליטה בפניו ורגשותיו,הבעתו חזרה להבעת הקרח שלו שהסתירה את המתחולל בתוך גופו והוא חזר לאפלה שבחר לחיות בה.
"שלום,אני מתן",קול חסר צורה אמר ממולו,הוא הרים את עיניו כאילו מסתכל אל פניו של הקול,"שמעתי שאתה יכול לרפא גם סרטן?".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
