אפילוג הוא חלק המסיים יצירה

התחלתי את מסעי עומד מול הר עטוף בשלג וקור,השמש עמדה מאחורי קצה ההר,ורק קרניים בודדות הגיעו אל הצד שלי,כך שהשלג זהר באור כסוף עמום.

כל צעד היה קרב,כל הנפת זרוע ותקיעת מסמר מלחמה,מאמץ אין סופי לעבר הפסגה,לעבר

השמש שתחכה לי שם.

כשהאוויר התחיל להדלל והרגשתי שאני מתקרב הפחדים שלי הופיעו ומנעו ממני להמשיך,בדידות וכעס עטו על עצמם תחפושות זאבים כסופים.

הזאבים רדפו אחרי במעלה ההר,וכשנשימתי נעצרה התחבאתי בתוך השלג בתקווה שהריח שלי ינדוף והם לא ימצאו אותי,המקלט שלי היה קר,אבל תחושת ההגנה הייתה כחיבוק חם ואוהב..

לבסוף היללות וקולות הרחרוח פסקו והעזתי להציץ החוצה,הזאבים נעלמו ובלי להסס רצתי במעלה ההר,מאמצו של צעד נשכח עכשיו כשהקרב הוא על השרדות,מטרים ספורים מהפסגה חיכה לי הזאב הגדול  מכולם,

כישלון,פיו היה מלא בניבים חדים ונוטפים ריר,עיניו אדומות ורעבות והשמש החזקה שהאירה מאחוריו נתנה לו מראה עצום ושחור.

נאבקנו במשך מה שנראה כשעות,ניצחתי,הוא נעלם.

עליתי לפסגת ההר ושאפתי את ניחוח הפרס שלי,קרני השמש שליטפו אותי בחמימות,האור שהרגשתי כאילו לא ראיתי מימי.

חיפשתי מקום נוח לשבת ולהנות מההרגשה,אבל אז שלושת הזאבים הופיעו שנית בפסגה,הפעם כשעיני רגילות לאור השמש נראה כל זאב שחור כלילה ומפחיד כסיוט.

רצתי למטה בזמן שהם רדפו אחרי באיטיות,כאילו לא באמת מנסים.

נפלתי כמה פעמים והדרדרתי למטה כל פעם,קמתי כואב ומלא חבלות,אבל המשכתי לרוץ כדי להמנע מגורל גרוע הרבה יותר.

ברגלי ההר העזתי להסתכל אחורה,שלושתם עמדו שם וצפו בי,מאתגרים ומאיימים עלי לנסות לעלות שוב,ידעתי שלפסגת ההר לא אגיע עוד.

וכך מסעי המשיך.

לאחר ימים של הליכה רצופה,חסרת שינה או עצירות,ראיתי באופק צללית של מבנה,ככל שהתקרבתי התגלו עוד פרטים,כיפה עגולה וסגולה,עמודי תמיכה מוזהבים,דלתיים עצומות וחומות,עם טבעת זהובה שמטרתה לדפוק על הדלת.

הטבעת הייתה תקועה במקומה,אבל הדלת נפתחה כשעזבתי אותה.

בפנים הצבעים השולטים היה סגול בהיר וזהב,החלל הפנימי היה קטן בהרבה ממה שנראה מבחוץ,ונראה כאילו הדמיון מתעתע בי,על הקירות היו ציורים של דרקונים מוזהבים,וציפורים כסופות.

באמצע החדר היה על הרצפה ציור שיש של כדורים צבועים בצבעים שונים,כשבמרכז כדור גדול וצהוב.

השמש שלי.

על הציור ישב איש זקן וחום עור,בעל זקן ארוך ולבן שלבש מכנסיים לבנות,האיש ישב בדממה כשעיניו סגורות וזמזום קל שנוצר ממנו נשמע בהד גדול בחלל החדר.

התיישבתי לידו הוא פתח את עיניו,הצגתי את עצמי,הוא הציג את עצמו.

הוא היה גורו המקדש,ניתנו לו חיי נצח,בתמורה לתפקיד גדול,הגורו זוכר את שמו וסיפורו של כל אדם עלי אדמות.

משה אוחיון,רייצ'ל פלטצ'ר,פינאס הואן,לא רק האנשים בספרי ההיסטוריה.

הגורו הוא גם השופט הגדול מכולם,והמעניש הנורא מכול,כשבן אדם מגיע למצב שמעשיו כל כך נוראיים שכל מחשבה שהוא מופיע בה היא מחשבה רעה,הגורו שוכח את אותו אדם.

הוא הסביר לי שהעונש הוא גם ברכה,כי הנמחקים מזכרונו לא יכולים להופיע במחשבות,רעות או טובות כאחד,

וכשישכח מהעולם,כדי שלא יוכל להשפיע יותר על שום דבר,הוא גם לא יסבול ממחשבות אחרים.

כאילו לא קיים יותר.

הוא סיפר לי שכאשר נעשה ניסיון לעצור חייו של בן אדם כשעוד ברחם אימו,שמו לא יזכר אצל הגורו,גם אם אותו אדם הצליח להוולד למרות כל הסיכויים

והם נשכחים כמו שהיו אמורים להיות.

החלטתי שהגיע העת לקום מציור הכוכבים ולהמשיך הלאה,הוא לא אמר לי שלום,רק עצם את עיניו,והבנה עברה בין שנינו.

גם אל המקדש ידעתי שלעולם לא אחזור,שוב בגלל פחדיי.

המבנה נעלם לאט לאט,פרטיו נהיו מעורפלים,עד שנהיה רק צללית,ואני המשכתי בדרכי עד שהגעתי אל העמק הגדול,המקום שידוע כסוף המסע של אנשים כמוני.

ירדתי בזהירות יתרה בכל צעד,בודק טוב כל אבן רופפת וכל מדרגה מטעה,ליבי עצר מכל אבן שהתנתקה והתגלגלה מטה,כל כך עמוק העמק עד שלא שמעתי אותן פוגעות ברצפה,ככל שירדתי מטה אור השמש נגע בי פחות ופחות,עד שלא היה בכלל והקור פגע בי,

רעדתי בכל גופי והצעדים שלי נהיו יותר חפוזים,פחות הגיוניים,ולבסוף דרכתי בכל משקלי על אבן,שהתגלתה כטעות,ונפלתי לתהום הגדול והחשוך.

מצאתי את עצמי בתחתית העמק,חסר אור לחלוטין,וגיששתי במרחב כאילו הייתי עיוור,מצאתי את קיר התקווה,שם אירוני לקיר,שמסופר שמי שמסוגל לטפס עליו ימצא את כל שחיפש,

אגדה שלא אושרה אף פעם,בגלל שלא נשמע על אדם שהצליח.

טיפסתי מעלה מעלה,ונפלתי כשמקום האחיזה שלי התפרק מההר.

התעוררתי שוב בתחתית הבור,אבל הפעם צפו בי עיניים מתוך הקירות,עיניים בודדות פה ושם,זוהרות בחושך,לא ממצמצות ולא משחררות את מבטן בי לרגע.

ניסיתי שוב ושוב לטפס על הקיר,לפעמים הגעתי למקום שבו כבר לא קר,לפעמים נפלתי אחרי שתי קפיצות,

כל נפילה נוספו עוד עיניים מתבוננות,העיניים נהפכו כל פעם לאדומות יותר,האישונים לחייתים יותר,עד שהזכירו לי את עיני הזאבים השחורים.

נרדמתי בתחתית העמק,תחת המבט המאיים,תחת הזוהר האדום העמום.

בספרות,האפילוג הוא הפרק בסוף הסיפור.

שאלת מה שלומי,איך אני מרגיש

זאת התשובה הכי טובה שיש לי