איבדתי את החיוך שלי.

אחד כזה טיפה עקום,אמרו לי בעבר שהוא לא יפה,אבל הוא שלי,ואיבדתי אותו.

חיפשתי בכל החדר שלי,הזזתי את הבגדים מהמיטה לכסא ומהכסא לכורסה,נכנסתי מתחת למיטה וכמעט נאבדתי,מאחורי הטלווזיה כמעט נחנקתי מהאבק ובתוך ארון הבגדים רק בילגנתי הכול.

הוצאתי את מגירת הנוסטלגיה שלי ממקומה בשידה ושפכתי אותה על הרצפה,במילא כבר הפכתי את כל החדר,

החיוך שלי לא היה בתוך המעטפה עם כל הברכות לימי ההולדת שלי,לרגע חשבתי שמצאתי,אבל זה היה שטר נשכח של חמישים שקלים,חפרתי בתוך צעצועיי הילדות והתמונות הישנות ולא מצאתי אותו בשום מקום.

אם לא השארתי אותו פה נשארה רק אפשרות אחת,מישהו לקח אותו !

אבל מי יגנוב את החיוך שלי,לכל מי שאני מכיר יש כבר חיוך והם לא ירצו עוד אחד,שני חיוכים זה נורא מוזר.

אז אם לא בשביל להשיג חיוך...אז בשביל נקמה ! עליתי על זה !

הוצאתי את תיק הגב מתחת להריסות שהיו פעם החדר שלי,דחפתי פנימה חטיפים בקבוק מים ומשקפת,אני יוצא למסע ריגול,אל הבית של ליטל,אקסית שלי מלפני שנתיים,אם מישהו בעולם ירצה לגנוב את החיוך שלי זו ליטל,כלבה נקמנית.

ישבתי שעות על גג מול הבית שלה,הייתה לי נקודת תצפית מושלמת שיכולתי עם המשקפת לראות את החלון של החדר שלה ודרכו כל דבר שעשתה,היא הכינה שיעורים ודיברה עם חברות,ולכמה זמן סתם שכבה על המיטה שלה,לפעמים נצנץ פתאום החיוך שלה כשחשבה מחשבה נחמדה,אבל החיוך שלה היה מושלם,ממש לא החיוך הטיפה עקום שלי.

הסתובבתי במעגלים מסביב לשכונה שלה וחשבתי מי עוד יכול לגנוב את החיוך שלי,

מי ירצה לקחת אותו ממני.

עצרתי ליד חנות חיוכים והסתכלתי בחלון הראווה,היו שם חיוכים מכל הסוגים והצורות,אבל אף לא אחד עקום.

בסוף קניתי אחד,אחד כזה שמשדר שמחת חיים וביטחון,עם שיניים חשופות ולבנות ושפתיים דקות וורודות.

המוכר הדביק לי אותו בעדינות על הפה ואמר שהדבק יכול להכאיב אחרי כמה זמן,אבל זה עובר.

הלכתי בסהרוריות ברחוב,לא יודע לאן ללכת והיכן להמשיך את המשימה,נכנסתי למכולת וקניתי כיכר לחם,פעם הייתה אחת,נטע,שהראתה לי לאן היא הולכת כדי לחשוב.

הגעתי לפארק עם האגם הגדול,זה עם הברווזים השוחים,התיישבתי על הספסל ליד ותלשתי חתיכות לחם וזרקתי לאגם,הברווזים התקרבו לאט לאט והחלו לדוג מהמים את החתיכות ולגעגע,נטע אמרה שלפעמים הם מגעגעים שמח ולפעמים בכעס,והיא יודעת להבדיל.

לי זה תמיד נשמע אותו דבר.

כאן לפני כמה חודשים נטע הוציאה מהכיס חיוך,והדביקה אותו על הפנים שלי בהפתעה,מתנה ממנה.

הוא היה חמים ונעים,אבל היה בו משהו עקום,הייתי עומד מול המראה שעות ומנסה לתקן אותו שיהיה ישר

אבל הוא תמיד נשאר כזה,טיפה עקום.

לפני חודשיים ישבנו בספסל פה,ליד האגם,וזרקנו לחם לברווזים.אמרתי לה שהיא לא הדביקה אותו נכון,את החיוך,והיא בכתה והלכה ולא דיברה איתי מאז.

הסתכלתי על הברווזים הרבה זמן,חשבתי על החיים והחיוך שלי,זוג אנשים התיישב על ספסל בצד השני של האגם וזרק חתיכות לחם למים,הם היו רחוקים ולא יכולתי לראות בדיוק איך הם נראים.

מתוך סקרנות הוצאתי את המשקפת מהתיק והצצתי בהם,נטע הייתה שם,זרקה לחם לברווזים עם החיוך המושלם שלה,הדבק על הפה שלי שרף קצת,ולידה ישב בחור עם פרצוף עקום,גם לו לא היה חיוך.

הבחור הסתכל עליה במשך הרבה זמן,צחק שהיא צחקה וניסה לנחש האם הברווזים שמחים או כועסים,אני לא הצלחתי להוריד את המשקפת.

נטע הכניסה ליד לכיס שלה,וממנו הוציאה חיוך,לא מושלם בכלל,טיפה עקום.היא לקחה את החיוך שלי והדביקה אותו על הבחור.

עליו החיוך נראה מושלם.

רמי פקחה את עיניה,שתיהן לבנות כירח המסתכל עליה מלמעלה,אם היה ביכולתה לראות,הייתה רואה את אימה עומדת על קצת הבריכה ובוהה בבת היחידה שלה טובעת במים.

אנה פילד עמדה שם הרבה זמן,ביתה שכבה בקרקעית התהום,בועות אוויר הפסיקו לפעפע על פני המים,הרוח לא נשבה ועלה לא נפל.

פייה נפתח באיטיות עצלה,כאילו נרדמה בעמידה.

הורידים מסביב לאישוניה הכחולים בלטו יותר ויותר,הפכו אדומים ופעמו לפי קצב לא ברור.

היא מנסה להושיט את ידה,לקפוץ למים,אבל היא לא מצליחה לזוז.

היא מתעוררת

והיא צורחת,צורחת ובוכה וכועסת,אגרופים ובעיטות נזרקים לכל כיוון,מנסים לפגוע בכמה שיותר דברים בתקווה שאחד מהם הוא הבן זונה המזדיין שלקח ממנה את הילדים שלה.

ידיים הגיעו והצמידו אותה למטה,עינייה מלאות מדי בדמעות כדי לראות בבירור משהו,וגם הצורות המטושטשות שראתה לא נקלטו במוח,רק כאב ולהכאיב.

דקירה בזרוע,לישון.

לבסוף התעוררה,הפעם רגועה יחסית.היא ניסתה להבין מה קרה,איפה הבת שלה.

החדר היה חשוך לגמרי,אבל היא ראתה מצויין,לא השקיעו הרבה בריהוט שלה,הייתה לה רק המיטה ששכבה עליה,אזוקה ברצועות,נורה בתקרת החדר וכסא אחד שלא נראה נוח במיוחד.

מישהו נכנס לחדר,צללית שחורה בגלל האור החזק מאחוריו,הוא לחץ על מתג על הקיר מבחוץ ואור חלש נדלק,לקח לעיניים שלה זמן עד שהתרגלו.

"שלום,אני צ'ארלס,את עברת עכשיו חווית התפכחות" הוא ציין כעובדה ברורה כשמש.

"התפכחות ?" שאלה בקול צרוד,הגרון שלה עדיין כאב מצרחות,

"פרוייקט חדש שמטרתו להוציא אנשים ממצב האוטומט",עכשיו שעיניה התרגלו לאור יכלה לראות את פניו,עיניים חומות בהירות שקרנה מהן חמימות,שיער שחור מעט ארוך מדי וזיפים שלא גולחו זמן מה.

"הבת שלי,הצלת את הבת שלי ?"

"הבת שלך חיה גברת פילד,היא גם לא הייתה בסכנה"

"היא שקעה לתוך הבריכה,היא לא נש-"

"יש לך בריכה בבית גברת פילד?" הוא שאל,פינת הפה שלו עלתה לחצי חיוך ועיניו זהרו בניצוץ הילדותיות.

היא שתקה,עיניה הכחולות שקופות מחוסר הבנה,והוא המשיך.

"בתהליך ההתפכחות אנחנו חוקרים את דפוסי הזכרון של המטופל,ובכך מגלים באיזה זכרונות הוא מתמקד,ולתוך רצף הזה אנחנו מכניסים זכרון טראומתי,לרוב כשהמטופל רואה את התמונה הזה הוא בורח החוצה מתוך עצמו וחוזר להכרה"

דממה תפסה את מקומה בין שניהם,אנה מעקלת את דבריו וצ'ארלס מבין מנסיונו,שזאת לא חוויה קלה.

"רמי?" פתאום היא התעשתה מהתדהמה שלה,וכל מיליון השאלות שרצתה לשאול יצאו בשני שמות,"טד?".

חיוך רחב,מלא שמחת חיים,"חיים ובריאים".

היא הייתה עיוורת שבע שנים.

היא זוכרת כל ארוחה שנתנה לילדים שלה,כל פעם שישבה לאכול איתם,כל שיחה שהם ניהלו בין עצמם והיא רק בהתה בהם ולא אמרה מילה.

מה היא תאמר להם עכשיו,שהיא תהיה האמא המושלמת ? שהיא בחייה לא תאתחל ?

היא תאמר לילדיה שהיא תתן להם הכול,ואם זה לא מספיק אז יותר מהכול.

צ'ארלס הסיע אותה הביתה,הוא הציע להכנס איתה,היא סרבה.

היא עמדה מול הדלת,הדמיון שלה רץ והתרוצץ בין כל מצב שעלול לקרות שתדפוק בדלת,

רמי תפתח את הדלת ותסגור אותה,אנה תפרוץ בבכי ותשען על הדלת,היא תשקע ותרד לאט לאט ולא תדע שביתה עושה בדיוק אותו דבר בצד השני.

טד יפתח את הדלת ויצעק עליה,שלא היו לו הורים,שאמא שלו פחדנית והיא תנסה להתנצל,להצטער,לומר לו שהם העולם שלה והיא כל כך מצטערת,אבל לא יצא קול מגרונה.

הם יסתכלו בעינית הדלת ולא יפתחו.

היא דופקת בעדינות,טד פותח את הדלת ומחבק אותה,רמי באה מאחוריו,כבר גדולה ויפה,דמעה זולגת על הלחי והיא שמה יד אחת על אחיה ויד שנייה על אימה.

אנה הכינה לזניה,כבר שבע שנים שהיא לא הכינה להם לזניה,אוטומט מפגר.

הם אכלו ודיברו וצחקו ובסוף הלכו לישון.

היא שקעה במיטה הזוגית שלה,לא נוחה,גדולה מדי,היא נזכרה ביום האהבה השלישי שלהם כזוג נשוי,הוא הביא לה זר שושנים,רק הוא בכל העולם ידע שזה הפרח האהוב עליה.

היא קירבה את הזר לפניה ושאפה מהריח המשכר,היא מסתכלת עליו ושמה את הפרחים ביניהם,נשענת קדימה לחבק אותו.

העיניים שלה התחילו להתבהר,מכחול עמוק לכחול בהיר,לתכלת,הוא מתפוגג והיא מנסה לתפוס אותו וידייה מחזיקות רק עשן,הקירות נהפכו שחורים עד שהתמזגו עם שמי הלילה,דשא צמח מסביבה ובאמצע החדר הופיעה שלולית מים שנהייתה עמוקה יותר ויותר.

רוח נשבה אבל הדשא לא נע לפיה,השושנים נשמטים מידה והיא הולכת באיטיות לעבר הבריכה,עומדת על הקצה.

רמי שוכבת על קרקעית הבריכה,פניה לבנות וחסרות הבעה,חוץ מעיניה הכחולות שמלאות כעס ואכזבה.

היא מתעוררת במיטה שלה ובוכה בשקט.

לפני הרבה שנים,במציאות אחרת כמעט זהה לשלנו,התגלה בפני כדור הארץ דרקון עצום ואפור.

הדרקון נראה בשמיים בכל אזור בעולם,מאסיה לאמריקה,מקוטב לקוטב.דמותו חצי שקופה,כאילו עשוי מעשן,הייתה לו רעמה ארוכה ושחורה,עשן סמיך יצא מאפו כמו קיטור ועיניו היו לבנות כירח.

הוא לחש באוזנו של כל אדם ואדם בעולם,סיפר להם ששמו יאוש,ושהוא הופיע בפני העולם כדי לתת את ברכתו.

היום הבא היה היום הכי פרודקטיבי בהיסטוריית האנושות,מיליוני אנשים זכרו כל פרט ופרט ששמעו ראו ולמדו בחייהם,עשרות מחלות חשוכות מרפא נרפאו,מאות עורכי דין פתרו משפטים על פרט טכני ואלפי בעלים קנו לאשתם זר פרחים לכבוד יום הנישואין שלהם.

ואז הגיע הראשון,אותו איש שיזכר כהדבר הטוב והגרוע שאי פעם קרה לאנושות,הראשון גילה שאם הוא מתרכז חזק חזק בזכרון מילדותו,ולא חושב על שום דבר אחר,הוא חווה אותו מחדש,כאילו שוב שם לידה בנשיקה הראשונה שלו,מחזיק לה את היד בזמן שהקיבה שלו עושה סלטות בתוך הבטן,מרגיש בחילה כאילו הולך להקיא בעציץ ליד עוד שנייה אבל בכל זאת הם מתקרבים ומתקרבים,והוא מנשק אותה למרות שהוא יודע שהזונה תזרוק אותו עוד חצי שנה והוא ירצה למות.

הראשון התנסה שוב ושוב בזכרונות שלו,בשמחים ביותר ובעצובים מכל,וגילה שהוא יכול לחיות שוב את הזיכרונות שלו,שוב ושוב,כאילו הוא שם בפעם הראשונה.

ברגע שהבין איזה פרצת דרך הוא גילה הוא נכנס למכונית ונסע לתחנת החדשות,הוא צעק וצרח על התגלית שלו עד שאחד העורכים הסכים לנסות,אחרי חמש דקות של התרכזות עמוקה עיניו של העורך נפקחו,והיו לבנות כירח.

לבסוף עיניו חזרו לגוון החום שלהן וקול לחש יצא מפיו,"בלה",התגלית הופצה בתחנה וכעבור שעתיים בכל תוכנית חדשות בעולם,בסוף השבוע כל אדם בעולם ידע איך לחיות מחדש את עברו.

הראשון קפץ מבניין אחרי שמונה חודשים.

בחודשים שעברו את הפצת היכולת עוד ועוד אנשים התנסו בלראות שוב ושוב את זכרונותיהם הטובים ביותר,אך התברר שהרבה אנשים אינם מסוגלים לעזוב את עברם,והסתכלו על הרגעים היפים בחייהם בלי הפסקה.

אנשים אלה נכנסו למה שכונה "אוטומט",הם הלכו,עבדו,נהגו ואכלו כאילו היו שם ברוחם,אבל עיניהם הלבנות אמרו אחרת,לאנשים שלא הצליח לצאת מהזכרונות שלהם הודבק השם "עיוורים",העיוורים שפעלו במצב אוטומט לא דיברו,לא שינו,הם חיו את אותם החיים שחיו עוד אותו רגע שנאבדו בתוך עצמם,פעלו כמו רובוטים.

בחלוף הזמן אנשים התרגלו לרעיון של העיוורים,ובחוסר אפשרות אחרת התייחסו אליהם כבין מתים לחיים,ילד ששני הוריו היו עיוורים לא נחשב כיתום,אבל חי לבד בביתו.

רמי פילד נולדה כ30 שנה אחרי פרוץ התופעה,הזמן שלקח לאדם להיכנס לתוך עצמו התקצר מחמש דקות לחצי שנייה,חבל שיכולת הריכוז השתפרה רק בתחום זה ולא בלימודים.

השם המדעי ליכולת היה "חוויה חוזרת",כל אמא הזהירה את הילד שלה ממה יקרה אם ינסה לחיות שוב,שאם ישתמש ב"חוויה החוזרת" פעם אחת יהפוך לזומבי.

ברחוב קראו לזה "אתחול",על שם איש אחד שהאגדה אומרת שחווה את כל חייו מההתחלה לסוף שוב ושוב עד שמת.

האמת שרק במקרים ממש נדירים מישהו מתעוור בפעם הראשונה שאיתחל,אבל אנשים שחיפשו מקלט מהמציאות מצאו אותו בתוך עצמם,בורחים לזכרון שלהם לזמנים ארוכים יותר כל פעם,עד שלא רוצים לצאת.

רמי הייתה חריגות שלא נראתה מעולם,כשישבה עם חבורה של נערים לא הכי טובים הם שיכנעו אותה לנסות לאתחל,העין השמאלית שלה איבדה את גוונה הכחול והתבהרה ללבן,אבל עינה הימנית נשארה באותו צבע כחול כשמיים,ניצוץ הנשמה עדיין זוהר בתוכה.

אחרי כמה נסיונות וניסויים התגלתה רמי כהאדם היחיד עד כה שיכול לאתחל בלי להכנס לאוטומט,לחיות בעבר ובהווה באותו הזמן.

אבא של רמי מת קצת אחרי לידת אחיה טד,אימה התעוורה כשהייתה בת 9,היא הייתה עקרת בית,היא עדיין מבשלת שלוש ארוחות ביום,יושבת ואוכלת איתם ואז הולכת לישון.

בערבים רמי הייתה מאתחלת ומספרת לאחיה מה היא רואה,על הפעם שהלכה לשחות בעירום עם חברות שלה,ריח הורדים בשדה שהיה ליד הבית כשהיה עוד תינוק,איך אמא ואבא היו מחבקים אותה.

הוא לא רוצה לאתחל,הוא אומר לה שאנשים מתחילים בגלל לחץ חברתי,אבל היא יודעת שהוא מפחד לגמור כמו אמא שלהם.

טד נדרס יום אחד,על ידי עיוור,הוא פשוט המשיך לסוע לעבודה שלו כאילו כלום לא קרה,רובוטים חסרי רגשות ומוסר,הם עושים מספיק רע לעולם בעצם קיומם.

זה עורר איזה סיפור גדול בחדשות,האם אפשר להאשים אדם בפשע כשהוא לא מודע לעצמו כשהוא מבצע אותו ואיזה עונש אפשר לתת לעיוור,לרמי לא היה אכפת בכלל מחוקים או עונשים,היא ישבה על הספה בסלון,שומעת את הנחירות של אמא שלה מלמעלה,מתרכזת בכל יכולתה בכל הזכרונות שלה עם אח שלה,אבל הטלווזיה הפריעה לה בעין ימין,כשהטלווזיה כובתה התמונה של אבא שלה על הטלווזיה משכה את צומת ליבה,ואז הפחיד אותה החושך כשהיא עצמה את עינה הכחולה.

היא יצאה החוצה לחצר,הייתה להם בריכה שאמא שלה הייתה מנקה ומטפחת כל יום,רמי נכנסה בעדינות,כמעט ולא מפריעה לפני המים,שחתה בשחיית גב לאמצע הבריכה ועצמה את עיניה.

הבגדים שלה ספגו יותר ויותר מים,והתחילו למשוך אותה למטה,עמוק ועמוק היא שקעה עד שהייתה כולה מתחת למים.

רמי פקחה את עיניה,שתיהן לבנות כירח המסתכל עליה מלמעלה.