I can see it in your eyes

הרגע הזה שאת מתעוררת ב9 בבהלה כי לא שמת שעון מעורר ואת אמורה ללכת להצטלם היום לספר מחזור

ואז את נושמת לרווחה כי את נזכרת שהתמונות זה ב10 ושיצאת מלכה עם היקיצה הטבעית הזאת

ואז את נכנסת לוואטסאפ ומגלה שהקדימו את זה ל9 ואת מאחרת. שיט.

אז אין לי חלק בתמונה השכבתית בספר מחזור (לא , לא הייתה לי כוונה לרוץ לבית ספר לא מאופרת בפיג'מה אם זה מה שחשבתם שאעשה)

אבל הייתי רוצה לחשוב שיזכרו אותי גם אם אני לא שם

אני מקווה שיזכרו אותי, לדעת שהשארתי את החותם שלי באנשים

שהייתי אולי קצת מעבר לחברה לכיתה, לשכבה, לבית ספר

אני חושבת שזאת כמעט הבקשה הכי גדולה שלנו לא?

לאהוב ולהיות נאהבים

ואחרי זה להיות זכורים

חקוקים לנצח