יצא לי לחשוב הרבה בזמן האחרון על העתיד
איפה אני אלמד, מה אני אעשה, לאן אני אטייל, לפני ואחרי צבא,
כל הדיבורים על לברוח למקום אחר, רחוק מכאן, אני רוצה לטרוף את העולם, באמת, מבפנים ומבחוץ, פשוט לחיות ולחוות כמה שאפשר וכמה שניתן
ותמיד הייתי חושבת שאני אגור בכל מיני מקומות בעולם, מקומות בלי צבא ובלי איומים ופיגועים וטירוריסטים ועם מערכת חינוך מעולה ורמת חיים מטורפת
ובאמת שלגור בישראל טומן בחובו המון בעיות
בואו נודה בזה, לא קל כאן
עם איומים מתמשכים כמעט מכל מדינה בערך במזרח התיכון והסביבה, עם הגיוס חובה, עם הפחד הקיומי ממחבלים וטרוריסטים שיכולים לקחת את החיים שלך ברגע, רק כי אתה יהודי ורק כי התהלכת לך, במדינה שלך, בזמן הלא נכון, ומערכת החינוך ברצפה, התנאים בפריפריה לא מגרדים את התנאים של הערים המרכזיות מבחינת סבסוד ומימון ממשלתי, עם יוקר מחיה מטורף ופוליטיקאים מושחתים וכפיה דתית ושמאלנים קיצוניים וימניים קיצוניים ובקיצור.. יש הרבה על מה להתלונן
אבל האנשים, החברה, התרבות?
לא חושבת שאני אמצא כזה דבר בכל מקום אחר בעולם
ההוויה הישראלית, כזאת שדווקא ברגעים הקשים גורמת לכולנו להתאחד ולהתגבר ביחד, אם זה עם דוד הנחלאווי, והמאבקים השונים ללגילציה, נגד יוקר מחיה, והדאגה לניצולי השואה, שלא נדבר על רגעי המלחמות והמבצעים
זה פשוט הבנה הדדית כזאת, שבאמת באמת אין לנו מקום אחר בעולם הזה
בכל מקום שלא תלך אליו, אפילו המקומות הנאורים ביותר שיש, תמיד תהיה אנטישמיות, לא באמת נשתלב אלא אם כן ניטמע ונאבד את מי שאנחנו - יהודים וישראלים, ואני חושבת שהרבה מאיתנו וממי שגדל כאן בישראל יכול להסכים עם זה
גדלתי כאן. הבית שלי תמיד יהיה כאן.
וזה לא רק בגלל זה
איפה עוד תראו ערכים אמיתיים של הקרבה ושל אחדות כמו שיש כאן? מקום בו נערים בני 18 משרתים את המדינה בכבוד ומקריבים את עצמם למענה, למען כולנו.
אחרי כל הזוועות שהעם שלנו עבר, וכל המלחמות והקשיים, אנחנו פה ואנחנו חזקים מתמיד
אנחנו מדינה כל כך קטנה ועשינו כל כך הרבה, כמה גאווה יש לי במדינה הזאת
ואני רק חושבת שפולין חיזקה לי את זה יותר מתמיד
מאיפה הגענו, מה עברנו, ואיך שרדנו וצמחנו מהאפר והדם
פולין נראית מקום נחמד ופסטורלי, חלקה כפרים מקסימים ושקטים, וחלקה ערים גדולות ומפותחות, והנופים באמת יפייפיים ועוצרי נשימה,
והמקום הזה באמת עצר נשימתם של רבים
והפחד הזה, ה"אסור לי לדבר בעברית", וללכת בתוך בית הקברות הענק הזה, ההיסטוריה שהולכת ונעלמת עם כל פרח חדש שמלבלב, עם כל בית חדש שנמכר מול גטאות ישנים.
ויום אחד ישכחו, וכבר עכשיו שוכחים
שאנטישמיות תמיד תהיה, ואף פעם לא יקבלו אותנו כמו שאנחנו, יהודים, כמה שלא ננסה ואיך שלא נסובב את זה
אבל זה לא סיבה לבושה, ממש לא
זה סיבה לגאווה
גאווה במדינה שלנו. שקמה למרות הכל. שממשיכה למרות הכל
עכשיו אני מבינה ועכשיו אני יודעת,לא משנה לאן אטייל ואיפה אגור וכמה שיהיה לי נחמד ומושלם וכיף
אין ולא תהיה לי ארץ אחרת
אז מזל טוב מדינה אהובה שלי, הגעת כבר ל66
צאו ותחגגו את העצמאות שלנו, את החופש שלנו ואת כל מה שטוב במדינה הזאת
למען אלו שנהרגו ויותר מכל, למען אלו שחיים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
