&

היא הייתה כאן. ממש הרגע היא עזבה.

הותירה מאחוריה רק שובל של לא כלום

שונה כל כך מהריק שהיה כאן לפני שהגיעה.

ונקודות. לפני ששה חודשים היא ירדה מהשמיים

כמו ערפל סמיך וקיצרה את הראיה. ידיים המשיכו

לגשש, גם כשהיה ברור שאין במה להאחז,

שאי אפשר לשחות בים הזה, אי אפשר לצוף ואי אפשר לטבוע. רגלים המשיכו

להלך כמו  במים רדודים. לא הייתה שום פעולה נחרצת לגוף. רק המקום.

והיא נתנה קווים וחושך נתנה חורים לבנים נקודות וסימנים

והפשר היה מכוון לצוף רק כשתלך. עכשיו היא איננה

והפירות בשלים. לגעת בפרי בשלוש אצבעות

והוא ניתק, בלי תלישה, בלי קרע. האובך,

לא האובך, הערפל, חזר לעננים. אור וצל

חולקים שטחים על הארץ כמו מתיישבים ראשונים.

חלום מבקש להתממש,

דורש להמשיך בלי הכמיהה הזאת.

להמשיך לפני שיגיע החלום הבא שמימלא יהיה אחר, יהיה חדש, אם יהיה.

והגופים מתמתחים ברעד, גוזלים ללא אם, בני המוזה, מצפצפים בשפה זרה כל כך,

לצופה חדש, כמו לעובר אורח שקודמו שילח את הקן.

הריסות הבתים

מספרים בדממה

את הסופה שעברה כאן

רישומים בדפים

מקפלים על ארבע

סיפורים משפחה ובית

בלי תלישה, בלי קרע. חלום מבקש להתממש.