מאז שהיא שלחה לך את ההודעה ההיא אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליה. אני לא מבינה מה היא רצתה לומר, אך בו זמנית, מבינה בכל פתח בגופי. אני שונאת אותה כל כך שהיא המוטיבציה שלי לעשות דברים עם חיי, היא דחפה אותי לעשות הסבה למשפטים והיא דחפה אותי לעשות דיאטה והיא דחפה אותי להחליט שאני עומדת להיות ממש, אבל ממש מוצלחת.
כל הילדות שלי אמרו לי שיש לי כל כך הרבה פוטנציאל, כיוונו אותי למעלה, אבל אני אף פעם לא רציתי את זה. עבודה ומראה חיצוני לא היו דברים שעניינו אותי, תמיד חשבתי שאני אעבוד במשהו, לא משנה מה, ואת הזמן הפנוי שלי אנצל בלעשות דברים שאני אוהבת. לא רציתי להשתעבד לדרך חיים מסוימת ורציתי את החופש והפנאי מסמכות שתמיד חיפשתי. גם כשלא אהבתי איך שאני נראית, וגם כשזה הכאיב לי מאוד, לא רציתי לשנות את זה. כלומר, אם היו מציעים לי לשנות את זה ברגע, הייתי קופצת על זה - כל עוד מאמץ לא נכלל בכך.
ואז היא הפציעה לתוך חיי, ממש לפני שלוש שנים. היא ערערה אותי לחלוטין כשנפתחתי אליה והיא התגלתה להיות מי שהיא. כשניתקת איתה קשר חשבתי שהיא תצא מחיי לעד, אבל ההודעה הזו שלה לפני שנה וחצי החזירה את השנאה היוקדת למוחי. כל צעד שאני לוקחת הוא צעד כנגדה, כל החלטה שלי היא החלטה למולה. כל הדברים שהיא לא - אני אהיה. אני אהיה יפה יותר, ורזה יותר, ומוצלחת יותר, ולמרות שאני כבר כל הדברים הללו, היא גורמת לי לעולם לא להפסיק את המירוץ.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
