זה רציני. אבל לא כזה.

אני מתגעגעת לאמא שלי. היא הייתה קוראת לפעמים את הבלוג הזה כשהייתי יותר קטנה ומפעילה אותו.

מוזר לי שעכשיו שאני לא עסוקה בכלום ושום דבר מעניין לא קורה אז פתאום התפנה מקום להתאבל על מותה.

הזמן עובר ואני יותר ויותר מבינה שהכאב לא נעלם. אני מרגישה את אותו הכאב שהופיע ברגע שאבא הודיע לי שהיא נפטרה.

כאב רגשי שקשה להסביר אותו. ככל שהוא חזק יותר - ככל שאני מרגיש את הגרון שלי נסגר ותחושת החנק תופסת מקום 

והדמעות עולות. אני גם לא ממהרת ללכת לישון . נהייתי יותר יצור לילי עכשיו.

זה מוזר לאבד אמא בגיל צעיר. חשבתי שתהיה לי אמא לעוד זמן. שום דבר ממה שקרה לא היה צפוי. 

המוות לא מרגיש לי שהיה צפוי כמו שאולי הוא היה אמור להיות.

המוות סופי וההרגשה שאני לא אראה אותה יותר היא קשה. הידיעה הזו שהיא לא כאן ולתמיד ומכוח הגורל.

אני מרגישה שהבחורה שפתחה את הבלוג הזה נעלמת וחוזרת לסירוגין. אני מרגישה שאויל זה כי יש לי באישיות כל כך הרבה צדדים.

פעם צד אחד יוצא החוצה ונהיה בולט מהצדדים. למשל היום הצד הדיכאוני והעצוב שלי יצא. התעוררתי בבוקר מחלום נוסף מוזר על אמא שלי. אמא שלי שנפטרה לפני חודשיים ולא עוזבת אותי במחשבות ובחלומות. לפעמים היא נעלמת ואז חוזרת שוב. קצת כמו שאני מרגישה לגבי הבחורה שפתחה את הבלוג הזה - שזו אני - שהשתנתי כל כך הרבה עם השנים. החיים שלי השתנו לפני חודשיים באופן דרסטי. לא יודעת איך זה קרה , כל כך מהר דברים השתנו. ככה זה מרגיש. הייתי רוצה שהזמן יפסיק לזוז. נמאס לי לראות את מחוגי השעון זזים קדימה , נמאס לראות את המספרים בשעון הדיגיטלי כל פעם מתקדמים. נמאס לי לראות איך לרגע יש שמש ואז פתאום חושך. למה אי אפשר להשאר באותו מקום בלי ששום דבר ישתנה? לא תמיד אבל לפעמים. 

לפעמים אני רוצה שפשוט שום דבר לא יקרה, שהכל יהיה בשהייה. מה שמסביב לא ישתנה ובו זמנית שאני אמשיך להתקיים. הייתי רוצה לעצור ולהריח את הפרחים ולהיות באותו מקום כל היום אבל בלי שהיום עצמו יעבור. זה לא אפשרי. זה מבאס אותי. 

אני מתגעגעת לאמא שלי. חלום כל כך מוזר. פעם שנייה אני חולמת שהיא לא באמת מתה. החלום הראשון בפעם הקודמת היא הגיח משום מקום , אומרת לי שלא היא זו שקבורה שם בבית העלמין. אלא שהיא יצאה לטייל בעולם ועכשיו חזרה ושהכל בסדר. הבוקר התעוררת מחלום שבו היא אמרה לי שהיא שיחקה. הכל משחק. בחלום היא גם נראתה קצת שונה. היה לה שיער ארוך וחלק ולא מתולתל וקצר כמו שבדרך כלל היא הייתה מסתובבת. היא נפטרה עם שיער קצר. אמא שלי הגיעה אליי אחרי שהיה ידוע לכולם שהיא נפטרה ואומרת לי בסוד שהיא שיחקה כמו ששחקנית משחקת וזה הכל הצגה, אמרה לי שהיא לעולם לא תעזוב אותי שוב ושהיא פה להשאר. דמעות עולות לי כשאני כותבת את זה.

הבלוג הזה, אני משתמשת בו כרגע בתור יומן. אני מסתכלת על פוסטים קודמים, לא שיש הרבה מהשנים האחרונות כי הייתי עצלנית מדי לכתוב , ואני רואה כמה זה חשוב לשמור דברים, כמה שזה חשוב כן להסתכל על דברים שרשמתי בעבר כדי לזכור את מה שהייתי ולראות לאן אני מתפתחת ולראות את השינוי. יש לי נטייה לא להסתכל אל העבר כל כך. הגעתי למסקנה עם השנים שההווה והעתיד הם הכי חשובים ושמה שקרה בעבר נשאר בעבר בסופו של דבר. הרי אנחנו נושאים איתנו מטען רגשי , זכרונות, למידה. העבר איתנו. אך לחיות בעבר זה פחות מומלץ. מונע התקדמות. התפתחות. 

יש לי נטייה נוספת, כששום דבר מיוחד לא קורה איתי עכשיו אני נוטה לחשוב על העתיד ולהיות קצת אובססיבית לגביו. זה לא בריא. אני צריכה להביא את עצמי למצב של הבנה מוחלטת שמה שחשוב זה העכשיו. בזבזתי עכשיו יום שלם בצפייה באנטומיה של גריי. לפני יומיים אותו דבר. בחפש"ש הזה לא בא לי כלום. פה ושם הצד האנרגטי פורץ וגורם לי להרגיש חרא על זה שאני מבזבזת את הימים על שטויות. אבל לא יודעת מרגישה שבשנים האחרונות גם לא יצא לי יותר מדי להתבטל לבד מול הטלוויזיה.

כנראה שבעניין הזה אין נכון או לא נכון. לפעמים צריך את זה. כשעצובים צריך גם להתבטל.

טוב הספיק לי לכתוב. להתראות.