זה בלוג ראשון שלי ופעם ראשונה שאני מוציאה את הנושא הזה ממני, הרגשתי שאני חייבת לשחרר את זה.
55 קילו.
מי היה מאמין? לאיזה מצב הגעתי? 55 קילו.
ילדה בת 14 , לא הכי גבוהה. ממש לא אמורה לשקול כך.
זהו. נמאס.
אני הולכת לעשות עם עצמי משהו.
והפעם? זה יהיה קיצוני. כנראה שזה לא עובד באף דרך אחת.
בחודשים האחרונים אני מתעמלת, רצה, עושה ספורט. תוצאות? אין.
כמובן שאנשים ששמעו על זה ממני פנים מול פנים זלזלו וגיחכו.
זה בסדר. התרגלתי שאני לא מי יודע מה חשובה בעולם הזה.
אף אחד לא שם עליי, לא דואג , לא אוהב .
"את כזאת פריקית" "את כזאת מוזרה" "את לא יכולה להיות נורמלית?"
מילים ששמעתי מכל בן אדם בערך כולל אמא שלי.
אין עם מי לדבר. זה מה שמוביל אותי לכתוב באיזה בלוג נידח שלא ניראה לי שמישהו הולך לגלות ולהתייחס.
תקראו לי צומי, תקראו לי מושפעת - אבל כלום לא ישנה את דעתי בקשר למשקל שלי.
לא מספיק שאני מכוערת, ציונים גרועים, לא טובה בכלום, אני עוד מרשה לעצמי להיות שמנה? זה לא ייקרה.
אני אוכלת מתוך דיכאון. אני כזו קטנה בעולם הזה. הלוואי ולמישהו היה אכפת.
יום על גבי יום לזייף חיוך ולהעמיד פנים שהכל בסדר. מחשבות שמהדהדות :
אל תראי שאת בדיכאון. במילא לאף אחד לא אכפת.
מי ירצה להיות בחברת שמנה ולא מוצלחת כמוך? תעשי עם עצמך משהו פרה מטופשת.
תרעיבי את עצמך. רק כך באמת יווצר גירעון משמעותי בקלוריות. ועוד מחשבות שלא אציין.
הלוואי והיה לי מישהו לדבר איתו, קצת תמיכה, קצת רגישות, אכפתיות... האם זה קיים אצל אנשים בכלל ?!?
מדוכדכת :\