אני לא הבחורה הכי פתוחה בעולם.
יש שיאמרו שאני חידתית ("אני פשוט לא מצליח להבין אותך"), יש שיאמרו שאני מידתית ("את מספרת לי רק מה שאת רוצה לספר.. שזה בערך כלום"). אני אומרת - לא. פשוט לא. אני לא חולקת את עולמי הפנימי עם הקרובים אליי.
משהו בדרך כנראה השתבש והפך אותי לטיפוס סגור ששומר על סודותיו, מאוויו, ותשוקתיו לעצמו.
אני לא יודעת למה. הדבר שהכי קשה לי בעולם הוא להסביר למישהו שחשוב לי איך אני באמת מרגישה, ולא איך אני אומרת לו שאני מרגישה.
בתור בחורה לא פתוחה במיוחד, הדבר המתבקש הוא שאני לא חושפת את רגשותיי בפני אחרים.
לא לחברותיי הקרובות ביותר, לא למשפחתי. לא לאחרים.
וכשאני אומרתת אחרים, אני באמת מתכוונת לאחר ספציפי במיוחד. ספציפי כל כך שאני שומרת אותו קרוב אליי (ידידים טובים כבר חצי מהחיים!), אבל משאירה אותו מספיק מרוחק כדי שלא יוכל לגעת בי.
כי.. אם ייגע בי, כנראה שזה ייגמר רע. בכעס, בדמעה אחת או שתיים. אולי אפילו בניתוק קשר.
אני לא יכולה לקחת את הסיכון שבלספר מה אני מרגישה, כי אחרת, מה יישאר לי? כל החומות ייפלו, ומול העולם הגדול תעמוד בחורה, מעט גבוהה מהממוצע, אנושית במידה, עירומה וללא יכולת להגן על עצמה.
אז למה לי לעשות כזה דבר לעצמי? החומות הללו מגדירות אותי, הן כל מה שהעולם רואה ממני.
בגלל זה כולם יודעים שאני מספיק עמידה בשביל להתמודד כל דבר. I'm unbreakable.
אני רק מקווה שאף אחד (גם לא אחד ספציפי במיוחד) לא יגלה שהכל זו הצגה גדולה ושאני שבירה כמו כולם, אולי אפילו יותר.. שאני רק משתוקקת להוריד מספיק חומות כדי שאוכל לפצות את פי ולהוציא החוצה את כל מה שאי פעם חלמתי עליו או רציתי שיקרה. את כל מי שחלמתי עליו, ורק קוויתי שיחלום עליי, אפילו מעט.
אחרי הכל, גם מאלקטרז אפשר לברוח, גם אם הסיכוי קלוש.
אבל עד שזה יקרה, כנראה שאני אצמד לגרסה הבלתי שבירה שלי, רק ליתר בטחון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
