Words are all we have

אני חושבת שעל פי רוב הקטגוריות, אני נחשבת די מצליחה בחיי.

תמיד הצלחתי בלימודים. גם בבית הספר, גם במכינה וגם בצבא. תמיד הייתי מהראשונים, בולטת לטובה עם שאלות חכמות, עם ראיה מעמיקה לגבי הנושא הנלמד. תמיד ידעתי לקחת נושא ולהבין אותו.
המצב הכלכלי שלי לא בשמיים, אבל מפה ועד לומר שמשהו לא בסדר, הדרך עוד רחוקה. שם הכל בסדר.
גם מהחיים החברתיים שלי אני די מרוצה. אני יודעת שאם משהו לא בסדר, רכשתי לי במהלך הדרך קומץ חברים שיהיה שם להקשיב לי אם אני. תמיד יש לי עם מי לדבר, או למי להתקשר (גם אם אני אומרת שלא, אל תאמינו לי. זה סתם התסכול/הדכדוך/הכנס תיאור רנדומלי שמדבר ממני).

(פגשתי בשבוע שעבר את המחנך שלי מהתיכון. מפה לשם, דיברנו קצת על תכניות לעתיד, מה אחרי הצבא ומה אני רוצה לעשות עם עצמי. 'את, כמו אח שלך, תעשו הרבה כסף מהראש הזה שיש לכם' 'לא צריך הרבה, רק מספיק'.)
מבחינה מקצועית אני מוערכת, וזאת הרגשה חשובה לאין שיעור. ההרגשה שלא מתעלמים ממך, מהעבודה שלך או מהמאמץ שלך, הם נדירים מאוד, במיוחד במסגרת צבאית. קק"צ בפתח (כנראה במחזור הבא), ובינתיים אני במקום טוב.
אני לא אתחיל לדבר על המכינה (קדם צבאית, למי שתהה), אחרת אני לא אלך לישון הלילה, אבל ממש במשפט - החוויה הכי מדהימה שחוויתי בחיים!

אני מרגישה שבקמצוץ שעברתי עד עכשיו, עברתי הרבה והשגתי הרבה, וזו זכות בעיניי להיות איפה שאני היום.


ועדיין, אני לא מאושרת. אל תבינו לא נכון, אני לא חושבת שיש סט קריטריונים שאם אעמוד בכולם, בהכרח אהיה מאושרת, אבל בסך הכל המצב לטובתי.
אז למה אני לא מאושרת? אני עדיין חווה עצב ותסכול ובדידות.

לפעמים אני מרגישה פגומה. מתוסבכת מדי. יש לי חברים, אבל בחיים לא אתן לאף אחד מהם באמת להכיר אותי. היחיד שבאמת מכיר אותי, נקרא לו בבלוג דור, כבר נדחק החוצה בברוטליות מחיי. עברו כבר 25 ימים מאז הפעם האחרונה שדיברנו. נשבעת שאני אוהבת אותו יותר מאת עצמי לפעמים. רוב הפעמים.

(מחשבה לא קשורה בכלל)

נורא קל לכתוב בנקודות קיצון. בין אם זה לאחר חוויה קשה, או ברגע משבר, או אם הרגשות מציפים אותי. בדרך כלל מה שיוצא שברי משפטים בלי שום רעיון מרכזי. מילים שאני בטח היחידה שיכולה לפענח אותם.
נורא קל לכתוב ברגעים כאלה, אבל לדעתי גם חשוב לתעד את החוויות היומיומיות, המחשבות שחולפות בראש גם כשהכל בסדר.
(סוף מחשבה לא קשורה) 

אני לא חושקת בעושר. גם לא שיכירו בי. אני לא מחפשת פמליה של חברים שתלך איתי לכל מקום. אני גם לא מצפה שבכל מקום שאגיע אליו אצליח להסתדר.
אני רק רוצה לקום בבוקר ולהרגיש טוב עם עצמי. לקום בבוקר מאושרת.

לפעמים נדמה לי שאושר זה עניין של תרבות. שאם נסיבות החיים שלי היו אחרות, הייתי מצליחה להיות מאושרת בקלות.
אל תדאגו, אני לא מאשימה אף אחד במצב הזה.
אני מאמינה שאנו יוצרים לעצמנו את החיים שאנו רוצים לחיות.
בגלל זה אני מקווה שאני בדרך למשהו טוב  

ושיר לסיום:

שיהיה לכולנו לילה נפלא,

ל', שיום אחד גם תתחיל לומר את האמת לאהוב(י)ה ולא רק לעצמה.