Words are all we have

יש לי הרגשה שהפוסט הזה הולך להיות מבולגן, אבל לא ממש מתחשק לי לסדר את המחשבות היום, אז עימכם הסליחה.

'אני רוצה לדעת שאת בבית. או קרוב אליו.'

'אני במיטה.
אין לי בית, הוא הלך.' 

'צודק.'

'תניחי לעצמך. יום אחד, לא רחוק, תסתכלי על זה הוגן.
ואז
אני עדיין ארצה לשמוע את כל מה שיש לך לומר לי.
או שלפחות תלמדי לסלוח לעצמך.'

'אתה טיפש על זה שאמרת ולא עשית. כי אני במו ידיי, ובעזרתך גם, מרחיקה את היום הזה כדי שלעולם לא יגיע.
כי אני לא מצליחה אחרת.
כי אתה תמיד מגיב לעולם שלי. לעולם לא מפקפק. לעולם לא חותר לאמת.
מה הפלא שאני תמיד עוזבת? לפחות עד היום.
כי אני לא יודעת איך אומרים את מה שרוצים, אני רק יודעת להבין מה יקרה, ומשתמשת בזה לטובתי.
אז מה עשית? כלום, כמו ששאלת אותי ועניתי.
ואני עדיין מרגישה כמו שממה שאף אחד לא דרך על אדמתה עדיין, כי להביע בקול רצון קשה עשרות אלפי מונים יותר מלבצר את השטח בגדרות קוצים.

ואחרי כל זה, אין לי כבר מה לומר חוץ מלילה טוב, כי אני מעדיפה לישון ולהתרחק מכל המחשבות שלך.'
 

 אני צריכה ללמוד להתרכז בעצמי עכשיו. 

יש לי קורסים שרק מחכים שאסיים ללמוד אותם.
הררי עבודה במשרד.
מליון דברים שאפשר לשפר.
תיקי הסמכה לכתוב.
לקחת את הכושר שלי יותר ברצינות. 
יש יותר מעשרים (לא בהגזמה) ספרים על המדף שלי שעדיין אל נגעתי בהם.

הגיע הזמן להשקיע בעצמי.
הגיע הזמן למצוא חבר. יותר נכון, הגיע הזמן להיפתח קצת ולחפש.
הגיע הזמן לחזור לדבר בביטחון.

 הייתי יוצאת ומשתכרת עד אובדן חושים.
אבל אני יודעת שאוהב את התחושה יותר מדי.
אז עדיף שלא.  

לילה טוב.