אני חושבת שבגלל כל כך הרבה דברים לכתוב עליהם, פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות את זה.
אני חושבת שאני מתרגלת לעובדה שניתקנו קשר. אני כבר פחות מצפה לשמוע את הטלפון מתקשר, או איזה סמס מגיע. אני כבר לא מתרגשת כשהטלפון באמת מצלצל, או כשסמס מגיע. בעיקר כי הם בשעות נורמליות, בשעות שזורחת בהן השמש. אני והוא אף פעם לא היינו מדברים בשעות האלו. לפחות לא השיחות הטובות שלנו. השיחות האמיתיות היו מתחילות בערך בשעה הזו של היממה.
אני מצטערת שפגעתי בו. ואני מצטערת שהצלחתי להבין את זה רק אחרי שחברה צעקה לי בפנים שאני עושה טעות מטומטמת. לא האמנתי לה בהתחלה, אבל הספק שהיא נטעה בי גרם לי להתקשר אליו, מעט מדי זמן אחרי שסיימנו את העניינים בינינו. כשהוא לא ענה, שלחתי סמס. סיפרתי לו על מה שהיא אמרה. שאלתי אותו אם זה נכון. התשובה הגיעה בבוקר אחרי זה. ואחרי כמה סמסים, האמת הבהבה לי מול העיניים כמו שלט ניאון של דראגסטור אמריקאי שפתוח 24/7. ולא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי מה עושים כשאומרים לך שעשית טעות. טעות ממש ממש גדולה. טעות מהסוג שאני לא יודעת איך מתקנים, או אם נשאר מה לתקן. הלכתי באותו יום 8 פעמים לשירותים. בעיקר כדי לנשום עמוק, לנשום עמוק כדי שלא אתחיל לבכות.
זה מרגיש קצת כאילו מישהו קרוב אליי מת. רק שאף אחד לא מת, ובמרחק שיחת טלפון הכל כנראה יותר פתיר משאני חושבת. אבל להרים את הטלפון ולחייג נראה לי כמו הדבר הכי לא נכון לעשות. כי פגעתי בו כבר מספיק. כי אין שום דבר שאני יכולה לספר לו שיקטין את התהום שחציתי בינינו. אין טעם שאני אספר לו עד כמה אני מאוהבת בו בצורה חסרת תקנה. אין טעם שאני אספר לו שבאותו ערב, אחרי מעט מדי הסמסים שהחלפנו בינינו, התקשרתי לאבא שלי אחרי 6.5 שנים שלא החלפתי איתו מילה. אין טעם שאני אספר לו כמה החיים שלי מרגישים אפורים, או נראים אפורים.
הלכתי לראות את אבא כדי להבין למה אני כל כך פגומה. אולי משהו בלראות אותו יבהיר לי איך לפתור כמה מהבעיות שאני סוחבת איתי. לא מצאתי את התשובות, אבל מצאתי דברים אחרים. מסתבר שהוא לא יותר גבוה ממני כמו שזכרתי. והקול שלו יותר עבה משזכרתי. בכלל, הוא נראה מוזנח ועייף. הוא נראה כאילו החיים שברו אותו. אני לא יודעת איפה בתור הצורה שראיתי נמצא האדם שכל כך פחדתי ממנו במשך שנים. מישהו שהיה גורם לי לסיוטים בלילה. מישהו שהיה גורם לי להרגיש כל כך קטנה. כשאני חושבת על זה, כבר מזמן לא היה לי סיוט עליו. אני מנסה לשחזר ולא מבינה פתאום איך הצעקות שלו היו גורמות לי להתקפי חרדה. ולקוצר נשימה. ולבכי בלתי נשלט.
הייתי שמחה לומר שכל אלה נגמרו, אבל אני חושבת שלא. אני חושבת שהם רק החליפו צורה. הפכו לתכונות אופי, או להתנהגויות שאני לא יודעת איך לנער ממני, ממש כמו שלא ידעתי איך לחזור לנשום, או להירגע.
אז היום, אני כבר יודעת לנשום. אני כבר לא בוכה כמעט לעולם. אני גם לא יודעת איך זה מרגיש כשמישהו אוהב אותך. אני לא מבינה איך אני עדיין לא יודעת, הרי אמא בטוח אוהבת אותי, אבל אני פשוט לא מצליחה להרגיש את זה. אני חושבת שגם הוא אהב אותי, אבל פשוט לא היה לי מושג. עדיין אין לי, אני עדיין מנחשת. כשהוא אמר לי בפעם האחרונה מה הוא חושב עליי, ושהוא מצטער, ושהוא אוהב אותי, המחשבה היחידה שעברה לי בראש זה 'אם אתה אומר שאתה אוהב אותי, אז תאהב אותי כבר, לעזאזל!'. עכשיו אני חושבת לעצמי שזו אני שהייתי טיפשה. אולי הוא כבר אהב אותי, אבל לא יכולתי לראות את זה. לא יכולתי להרגיש את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
