השבוע הגיעו צוערים בהשלמת קצונה אלינו, לשבוע למידה.
הייתי אמורה לפגוש את כולם להרצאה, אבל הספקתי להיתקל באחד מהם כבר בערב לפני.
הוא נחמד. גבוה, אינטיליגנטי. וממש בהתחלה, אפילו חשבתי שהוא מוצא חן בעיניי.
אבל אז הגיע הבוקר שאחרי, וכפגש אותי בצורה רשמית והעברתי להם חלק מהתוכן העיוני, פתאום דברים התחילו להשתבש.
במקום לדבר איתי בגובה העיניים, הוא דיבר אליי במידה של.. השתאות, כאילו פגש איזו תופעה יוצאת דופן.
סבבה, אז עכשיו שנינו יודעים שאני חכמה. עכשיו בוא נתקדם ותתחיל לדבר אליי כאל מישהי שרק עכשיו פגשת, ולא כאל איזו פיקציה דמיונית שהמצאת לעצמך בראש לגבי ממי אני ומה אני שווה.
Long story short, ביליתי את המשך השבוע בלהקשיב לו מדבר אליי על כל השטויות המקצועיות שהוא יכל למצוא. הן כוללות בין היתר את "רגע, ועברת רק קורס? אז מאיפה את יודעת כל כך הרבה? את זאת שכותבת את הפקודות? וואו..."
אני שונאת כשאנשים לא מסוגלים להתבונן מעבר לתכונות שאדם מקרין ולראות את האדם עצמו.
אני שונאת אנשים שמסתכלים עליי כאילו אני תופעה מרתקת, מפגן אינטלקט שלא פגשו בעבר.
אני שונאת אנשים שמגדירים אותי יוצאת מהכלל.
אני לא שונאת אותם, אני פשוט מתוסכלת מהם. הם לעולם לא מצליחים להתגבר על עצמם ולראות מעבר לרושם הראשוני. ובגלל זה, הם לעולם לא מצליחים לנהל איתי שיחה בגובה העיניים, מהסיבה המטופשת שהם שמו אותי ואת עצמם במקומות שונים. ולא משנה מה אני מנסה, התחושה הזאת אף פעם לא מתפוגגת.
אני לא אשנה את עצמי בגלל זה. קודם כל, אני אפילו לא יודעת איך. חוץ מזה, וזה החלק העיקרי, אני לא מאמינה בלשנות את מי שאתה עבור אחרים, מי שלא תהיה.
אז בבקשה, תתחילו לשפוט אנשים לפי העיניים שלהם ולפי מה שהם לא אומרים, ולא להפך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
