אני לא יודעת להסביר למה, אבל הציפיות שלי מהעולם ומעצמי שונות בתכלית. (טוב נו, החלק הראשון של המשפט הוא לא נכון.)
אני מאמינה באנשים, אבל לא בעצמי. אני סולחת לאחרים על טעויות, אבל לעולם לא לעצמי. אני מאמינה לאנשים. זאת, אגב, בעיה רצינית. אני מאמינה בצורה מוחלטת לאנשים כנקודת פתיחה ליחסים.
הסטנדרטים שלי מהאנושות הם גבוהים, אבל ברי הישג. אני גם לא מתרגשת או מתאכזבת כשאנשים לא עומדים בציפיות שלי. אני יודעת לקבל, להבין ולדחוף יותר גבוה. על כך תהו לא מעט אנשים במהלך חיי. למה אני כזו מאמינה גדולה באחרים. זאת שאלה מצוינת אגב. אני חושבת שאני מעדיפה לחיות את חיי מתוך ציפיה חיובית כלפי אחרים, מתוך אמונה תמימה ואמיתית. אין בכך שקר או התחמקות מהאמת. יש בכך אמונה אמיתית בטיבו של האדם. אבל אז, אני מגיעה לעצמי. אני מוצאת עצמי נכשלת תמיד במבחנים שאני מציבה לעצמי. הציפיות שלי מופרכות, ולכן איני מרוצה אף פעם. אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מדברת על דברים ברי חלוף או שטותיים, חיצוניות או מחשבה שנודדת לי בראשי. אני מדברת על הציפיות הבסיסיות ביותר מעצמך כאדם. על מי שאת רוצה להיות בעולם הזה. (על קצה המזלג.. הנושא הזה הוא לפוסט נפרד)
ההגזמה הזאת עזרה לי במקומות רבים. מעולם לא חשתי נשגבת או טובה יותר מאחרים. לעיתים, המציאות הזו העניקה לי דחיפה על-אנושית להגיע להישגים שרק חלמתי עליהם. אבל כמו הרבה דברים בי, מדובר בחרב פיפיות. מצאתי את עצמי לא אחת בתקופה של שפל, של חוסר אמונה, של ספקנות ופקפוק עצמי.
ואף על פי כן, איזשהו דחף פנימי בוקע מתוכי. מבקע את קליפות האכזבה. מנפץ את עצמי בפניי, ומציב אותי על קצהו של טיל שעומד לעוף לשמיים. אני חושבת שזו אחת התכונות הכי חיוביות בי. אני מרגישה הרבה מאוד פעמים כמו עוף חול, שבוקע מתוך שאריותיו לכדי משהו גדול יותר. הבעיה היחידה עם התהליך הזה, הוא שהדעיכה תמיד תמיד כואבת. כואבת ומזיקה לנפש.
(We accept the love we think we deserve. (Stephen Chbosky