לפעמים אני מרגישה ככה לגבי עצמי, כמו תאונת שרשרת בפוטנציאל.
ואז אני מתעשתת וחושבת לעצמי כמה זה לא הגיוני.
את בת 20 - חכמה, חייכנית, עם שאיפות עד השמיים. אין לך על מה להרכין ראש!
אבל התחושה תמיד חוזרת.
מן תחושה עמומה שמחלחלת פנימה, שכל דבר טוב שיש לי, בסוף ימצא את עצמו שבור.
שלשום עשיתי את זה שוב. שברתי משהו טוב שהיה לי.
לפעמים אני קשה מדי עם האנשים בחיים שלי.
דורשת יותר מדי.
דורשת שיאהבו אותי בלי תנאי, אף על פי שאני מציבה תנאים ליחסים מפה ועד אינסוף.
דורשת שיעמדו בציפיות שלי, גם כשהציפיות לא ריאליות.
דורשת שיהיו שם בשבילי, גם כשאני שורטת ובועטת ורעה. פשוט רעה אליהם.
לפעמים אני רעה מדי.
אני לא מצליחה שלא להיות.
אז שלשום הצלחתי לשבור את אחד הדברים הכי טובים שהיו לי.
הוא היה אחד האנשים הבודדים שיכולתי לומר בפה מלא שמכיר אותי.
הוא הבין אותי, הוא ידע עד כמה אני פגומה, ועדיין קיבל אותי כמו שאני.
הוא קיבל אותי אליו גם אחרי שהעברתי אותו שבעת מדורי גיהנום.
הוא קיבל אותי אפילו אחרי שהוא כבר פגוע נפשית עד היסוד מהעובדה שאני כל פעם בורחת ממנו, מפנה את הגב כשקשה לי מדי.
אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר כמה אני אוהבת אותו על כל אלה.
אני כל כך אוהבת אותו שהייתי נותנת את כל מה שיש לי רק כדי שיוכל להיות מאושר. גם את מה שאין לי הייתי נותנת בשבילו.
ואני שברתי אותו. סופית. עם קור מקפיא עצמות ורוע מתפרץ. מכה אחרי מכה, שברתי אותו.
ועל מה? על זה שהוא היה קרוב מדי.
קרוב מדי אליי עד לרמה שפחדתי על עצמי. פחדתי שהוא יודע יותר מדי עד שהוא יוכל לפגוע בי.
אני לא יכולה לתת שיפגעו בי, אני גם ככה פגועה ופגומה מספיק.
ועכשיו.. עכשיו אני עדיין לא מפנימה שהוא כבר לא שם. שאין אף אחד.
השבר הגדול כנראה יגיע בהמשך, כשאצטרך אותו שוב עד שיכאב לי.
איזו אירוניה! במאמץ הגדול למנוע מעצמי כאב, יצרתי כאב גדול אפילו יותר משהצלחתי לדמיין שקיים.
הוא כנראה לא ידע לעולם שאני אוהבת אותו כל כך.. עד שהצלחתי להתאהב בו. פגומה שכמוני.
אבא שלי אמר לי כשהייתי קטנה שכל דבר שנותנים לי אני שוברת. כנראה שאימצתי את הרעיון הזה חזק מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
